סרט על הפרויקט - מחזור שני 2012

הפרוייקט

"סרט זיכרון, משמש הן כלי להנצחת הנופל והן מסגרת להבניה מחדש של סיפור היוצר-השכול ובשניהם יש מרכיבים שיקומיים"

 ד"ר בלהה בכרך

היוזמה לפתיחת מסגרת “משפחות עורכות זיכרון” הוא תולדה של זיהוי צורך בקהילה ומתן מענה פרטני לתושב, לקבוצה ולקהילה ברמת השרון. פרויקט “משפחות עורכות זיכרון”, הוא מיזם משותף למרכז לתקשורת קהילתית במגוונים וסניף יד לבנים ברמת השרון, הפרויקט צבר במהלך השנתיים האחרונות ידע וגם ניסיון, במהלך שני הפרויקטים גובש מתווה המכיל את היסודות האמצעים התהליך והתנאים לביצוע  הפרויקט.

אנחנו המנחים באים מתחום הובלת תהליכים בקבוצות ומתחום הקולנוע הדוקומנטרי. על עוצמות המצלמה ככלי בסיוע תהליכי ריפוי וחיזוק בתהליך אישי ורגשי, למדנו ביתר שאת במהלך שני הפרויקטים שקיימנו.

תחום הווידאו תרפיה הינו תחום בשלבים ראשונים של מיסוד אקדמי אבל העיסוק בשכול באמצעות הפקת סרט הנצחה, גם אם לא נוסח אקדמית, ותיק כשנות תקומת המדינה המלווה בשכול מיומה הראשון ואף לפני כן.

פרויקט “משפחות עורכות זיכרון” שהוגדר מתחילתו כפרויקט ארוך טווח מבוסס על שני תהליכים: תהליך רגשי של המספר ובאמצעותו גם של הסביבה הקרובה שלו, ולימוד הכלים הקולנועיים.האסוציאציה המטפורית של קופסא סגורה בה נמצאים המכתבים הצילומים השעון והדסקית האישית וגם הזיכרון והכאב על אובדן טראומטי שאותה צריך לפתוח, מאלצת את ההנחיה הקולנועית בפרויקט “משפחות עורכות זיכרון” להתפרס לגבולות אחרים. הפרויקט הוא לא רק סרט ותהליך יצירתי, הוא תהליך לעומק אישי ורגשי ומסע לאיתור הזיכרון של המספר דרך בני משפחה חברים ותחנות עלומות בחייה של הדמות.

האפשרות שלנו כמנחים להיות במקום האינטימי הקשה, להיות בני לוויה במסע ולעזור למשתתפים להגיע למקום אחר, מעניק לנו תחושה של מעשה נכון. תחושת הישג של לגעת, להתחבר למהות התפקיד שלנו כרשת של מרכזים קהילתיים וסניף יד לבנים ברמת השרון.

חוברת סיכום הפרויקט וניירות העבודה המתודולוגיים פתוחים בפני גופים וארגונים, אנו מזמינים את המעוניינים לאמץ את הראוי בכדי לסייע בייזום פרויקטים בתחום “משפחות עורכות זיכרון” במקומות נוספים.

אורה רום ויובל ליניק - מנחי הפרוייקט

המרכז לתקשורת קהילתית - מגוונים גולן רמת-השרון

כתבה ששודרה בערוץ הראשון בטלוויזיה בשנת 2012

קטע מהסרט על אלי בר תקוה ז"ל

אלי בר תקווה ז"ל

נכתב ע"י חברו מיכאל ברגמן

אלי בר-תקווה ז"ל

בוקר סתווי, אני ספון בממ”ד מרוכז בעבודתי. צלצול טלפון חותך את השקט ולשמחתי רחל, אמא של אלי בטלפון. לאחר ברכות של שלום היא סיפרה לי שהם רוצים ליצור סרט הנצחה לאלי ובקשה שאקח את המשימה לידיי. בהזדמנות זו ביקשה שאתלווה אליה למפגש שמטרתו שיחת מבוא לפרויקט “משפחות מנציחות את יקיריהם בסרט”.  

המפגש המרגש והכואב לא הותיר בי ספקות לגבי החלטתי האם לקחת המשימה. הרגשתי שאני כבר בתוכה. ידעתי שאיננה כלל פשוטה, בפרט שעברו 33 שנים מאז נפילתו.

בהזדמנות הגדולה שנפלה בחלקי פתחתי במסע שנמשך כשמונה חודשים. מסע הגדוש ברגעים מרגשים ביותר, רצוף בגילויים עוצמתיים יוצאי דופן. האושר הגדול ביותר עבורי, היו רגעי ההתרגשות שחוותי עם רחל וצבי, יחד עם זאת היו גם רגעים כואבים וימים קשים. עד כמה שניתן לומר - הסרט ללא ספק רענן לנו זיכרונות רבים.

היה חשוב לי להנציח את זכרו של אלי עבור רחל וצבי, עבורנו החברים ועבור כל הקשורים בחוט חייו של אלי.  בעיקר חשוב היה ליצור סרט לכל אלה שלא זכו להכירו באופן אישי אבל נוגעים בחייו מזה שנים רבות.

אני מאמין שאיכויותיו של אלי והדברים שנוצרו בעקבות נפילתו הם דברים הראויים לחיקוי. כחבר ילדות של אלי ידעתי פרטים על שקרה לו. לא יכולתי להעלות על דעתי לאן הסרט יישא אותי בממצאיו. מצאתי עצמי במצבים וגלויים יוצאי דופן, מהסוג שאומרים עליהם “זה קורה רק בסרטים”.

אוי ...עד כמה היינו רוצים לומר שזה רק סרט. הסרט הוא מציאות, שכנראה רק החיים במדינת ישראל יכולים לזמן לנו. 

קטע מהסרט על משה אפרתי ז"ל

משה אפרתי ז"ל

סימה אפרתי - אחות

משה אפרתי ז"ל

אנחנו כמעט בסיומו של תהליך הפקת סרט ההנצחה ועדיין אנחנו כחולמות! לא האמנו שאי פעם תעמוד לנו העוצמה הנפשית להתמודד עם הכאב הנורא של נפילת אחינו.

ארבעים  שנה חלפו מאז נפילתו של אחינו היקר והאהוב משה והכאב והצער לא שכחו, לא נמוגו ורק הלכו והעצימו ככל שהזמן נקף.

תהליך הפקת הסרט היה מלווה בעצב וטלטלה אינסופית. עלעול באלבומי התמונות, מפגש עם חברי ילדות פתחו את הפצעים שעדיין לא הגלידו. הזמן לא שוכח והלב, הלב מסרב להירגע.  בפגישות הקבוצתיות מצאנו נחמה ואוזן קשבת למכאובינו.

העיסוק בסרט ובחומרים פתח בפנינו אפשרות להתמודד עם חוסר האונים והאובדן. אנו מרגישות שהסרט נותן צבע וצליל לזיכרונות, לסיפורים ולגעגוע.

אחי - סגן משה אפרתי היה בן עשרים  בנופלו. הוא מילא את חייו הצעירים בתוכן ומשמעות. היה מופת לחבריו, חייליו ולנו המשפחה שכל כך מעט היה לנו ממנו! דמותו תחרת לנצח בלב כולנו - מפקד עומד זקוף חשוף בצריח הטנק עליו פיקד, מול האויב, אותו בלם בגופו. וכשדובר צה"ל הודיע בלילה הנורא ההוא: "קרבות אש כבדים התנהלו במשך כל הלילה לאורך קו מוצבינו ברמה, כאשר כוחותינו בולמים את השריון הסורי ומסבים לו אבידות" - תרם אחי סגן משה אפרתי את חלקו לכך - את חייו!

תקוה רז - אחות

את הרעיון העלתה בפני ציפי פילו, שהיא גם אחות שכולה. חשבתי שזה רעיון מדהים, וזה מה שאני הייתי רוצה לעשות בשביל להנציח את דמותו של אחי משה, שנפל במלחמת יום הכיפורים.

לסדנה הגעתי עם חששות גדולים, כיצד אוכל להכין סרט על אחי. למשימה רתמתי את אחותי, סימה. התהליך היה קשה מאוד. מכיוון שחשפתי את כל הרגשות שהיו עצורים מזה ארבעים שנה.

סיפרתי לחברים בסדנה חוויות ילדות ומה שכואב באמת.  הסדנה נתנה לי כוח להמשיך הלאה ושחררה אותי ממועקה שרבצה על לבי זה זמן רב כל כך, ועם זאת להיות גאה באחי הצעיר משה שהיה עשוי ללא חת, מופת ודוגמה לכולם.

לנצח נזכור את הילד המקסים ויפה התואר, שעכשיו מסתכל על העולם שממנו נעלם לעד.

קטע מהסרט על נורית צלאח ז"ל

נורית צלאח ז”ל

אמיר מרציאנו - אחיין

נורית צלאח ז"ל

את המסע שלי התחלתי בחששות רבים. כששמעתי על הפרויקט לראשונה החלטתי להביא את הנושא לדיון עם אמא שלי וסבתא שלי, ובואו נגיד שההתלבטויות לא היו קלות. מצד אחד היה הרצון הכביר להנציח את נורית בדרך כלשהי, ומצד שני הפחד מלהיכנס שוב לעומק לאותם מקומות עצובים וקשים.

לבסוף, החלטנו אמי ואני להגיע לפגישה הראשונה ללא התחייבות להמשיך בפרויקט. בפגישה עצמה הכרנו משפחות רבות שחולקות כאב עצום הדומה לשלנו, כל אחת דיברה על היקר שלה כל כך הרבה ובדמעות רבות.

ואני, בן למשפחה שכולה לא יודע כמעט דבר על דודתי, נורית. אמא שלי הייתה מעט נבוכה והתביישה לדבר בפורום של אנשים רבים, לכן לחשה לי כמה דברים על נורית, שאותם אגיד בפני כולם. מגיע תורנו להציג את נורית ואני מתחיל לדבר, חוזר אחר הדברים של אמא, אבל מוצא את עצמי נתקע.

נקודת המפנה הגיעה כאשר אמי, פתאום, התחילה לדבר ולספר על אחותה הגדולה. ראיתי את הניצוץ שם ואת הרצון לספר ולהנציח והחלטתי שאני ממשיך. אמא שלי הסבירה לי שקשה לה ולכן את כל התמיכה אקבל, אך מהצד.  

מאותו הרגע יצאתי למסע מפרך. תחילה, הרגשתי שהכל אצלי מאוד טכני, שאני עושה את הסרט רק כדי לעשות אותו, מבלי שום כוונה, אך כשהתחילה העבודה המעשית יותר, הצילומים, סוף סוף הרגשתי משהו. הנה אני, אמיר, מכין סרט, נהנה מהתהליך ומגשים את המטרה שלי - להכיר את נורית האחרת, השמחה והבריאה ולא את זו שמרותקת למיטה. במהלך עשיית הסרט חודשו קשרים רבים שבכלל לא ידעתי שקיימים ושנותקו לפני למעלה מעשרים שנה, הכרתי מלווים מדהימים שממש שימשו כעוגן, הכרתי קבוצה מרתקת של משפחות אני, הילד הקטן בן ה-16, נהניתי לדבר אתם על כל כך הרבה נושאים והכי חשוב האמת, התבגרתי. 

זהו פרויקט מבורך ומעל לכל חוויה שלא אשכח!

קטע מהסרט על יוני פישמן ז"ל

יוני פישמן ז"ל

אביבה פישמן - אמא

יוני פישמן ז"ל

רציתי ליצוק סרט בדמותו של יוני, אבל אני יודעת שאי אפשר. למרות זאת המשכתי, ונוכחתי לדעת שלמעשה יצאתי למסע שלי אל דמותו דרך עיני החברים.

איך אפשר לספר על יוני בסרט של כחצי שעה? הרי חיים שלמים לא יספיקו... מה לספר? על איך היה כשהיה קטן? על איך היה בבית הספר? על כישרונותיו המוסיקליים? על ההערצה אליו? על התכונות המיוחדות שניחן בהן? על יופיו המהמם? על סיפורים קטנים של קטעי אירועים שהחברים זוכרים? איך בכלל אפשר לתאר ולהחיות בן אדם במילים, בתמונות ובסיפורים?

הרי זה כבר לא הוא.... כל הסיפורים יכולים להתאים להמון בחורים בגילו, לכן הסיפורים הקטנים פחות משמעותיים. אבל הרגשות שהחברים רוחשים כלפיו משקפים יותר מכל את דמותו. הדמות של יוני עולה מתוך ליבם. מתוך אהבתם הגדולה אליו כי היה ביוני משהו נדיר שכולם סימנו. משהו שהעלה אותו בכמה רמות מעל כולם, ואת זה הם מתארים.

הם מתארים אותו כמנהיג, כריזמטי, סמן מוסרי וערכי, שופך אור נגוהות על כל סביבותיו, מושך, ממגנט! העוצמות בהן הוא נגע בכל אחד מהם, כקרוב וכרחוק, מטעינות את יחסם המיוחד אליו. ולכן הם בוכים כשהם מדברים עליו. גברים בני 27 ממררים בבכי, ובנות מקוננות וממאנות להנחם. כאן הכוח של הסרט. כל ראיון טלטל אותי וסחט ממני כוחות עצומים. כל ראיון זרק אותי אל תהומות הנשייה, בכל פעם התרסקתי מחדש ואספתי את שברי עצמי להמשיך. להמשיך, כי אני חייבת לו את הפרויקט הזה. אני מרגישה שליחות בעשיה הזאת.

קשה לשמוע עד כמה יוני היה משמעותי לכולם ואיזה ריק הוא הותיר אחריו. מייסר להתמודד עם תחושת ההחמצה הגדולה של חייו הקצרים. חמש וחצי שנים מאז ההתרסקות הגדולה של חיינו, ואין לאחות את השברים ואין נחמה.

קטע מהסרט על אמנון ויאיר כהן ז"ל

אמנון ויאיר כהן ז"ל

נורית ניר אחות

יאיר כהן ז"ל

חשבתי שהחוב של נושא ההנצחה יעשה על ידי מישהו אחר במשפחה, אבל ככל שעברו הימים הבנתי שאני זו שצריכה לקחת את התרמיל וללכת אתו, לדאבוני הרב, וזהו.

החלטתי שאני מקדישה את השנה הקרובה לסגור מעגל של הנצחה. תמיד כשהייתי צופה בסרטים בימי הזיכרון עלתה בי השאלה “איפה אנחנו? הם הנופלים מילאו את החובה כלפינו, מן הראוי שגם אנחנו נמלא את חלקנו בשימור ובהנצחת הזיכרון”.

הפרויקט אסף לי את הדברים שהיו איתי כל השנים. אני מרגישה שמילאתי לעצמי חובה מוסרית גם כלפי הדורות הבאים, חוץ מהתמונות שבאלבום, היינו רוצים שהנכדים והנינים ידעו, יכירו ויזכרו.

אמנון כהן ז"ל

סגרתי מעגל של הנצחה. תמיד אני רואה את התמונות שלהם מול העיניים, כך שאף פעם זה לא נגמר, אבל תיעוד המעגלים של הילדות והבגרות, אני חושבת שעטפנו ומסגרנו, גם נושא המלחמה שהיו סביבה מיתוסים כל השנים, היום גילינו מה היה, איך היה באמת, במהלך המסע גם גיליתי אנשים וחברים אמיתיים של האחים שלי בדרך,  ויש לי סיפוק גדול מהמעשה שהיה צריך להיעשות לפני הרבה שנים והוא סוף סוף הושלם.

קטע מהסרט על משה שאקי ז"ל

משה שאקי ז"ל

 לני עדן - אחות

משה שאקי ז"ל

ב"שבעה" למותו של אחי, משה, באוקטובר  1973, כתבתי שירים. זו הייתה הדרך שלי לטפל באבל ובשחור שצבע את חיי. לפני שלושים ותשעה   שנים כתבתי כך: “בלילה עת הבית יידום, ואנוכי בנפשי ערה, הוזה בך כבחלום, לו רק ראיתי העיניים, לו רק נשקתי לשפתיים,והעברתי היד חרש חרש, בבלורית הזהב שהייתה רק אמש, ותפסני חיוכך באמצע המעשה, ואני רק ביקשתי עידוד לחיי בעולם הזה...”

שלושים ותשע  שנים  אחרי השיר אני חוזרת לטפל בפצע, להביט בו בהשלמה ובמעט נחמה. גייסתי תעצומות נפש להיפגש עם חברי הילדות של אחי, לבקר בחדרו בפנימייה הצבאית, לקרוא את היומן שכתב ולשמוע על אהבותיו ומאווייו בחייו הקצרים.  

תוך כדי עריכת הצילומים והראיונות התגבשה ההחלטה שצריכים וחייבים לשמר את הזיכרונות. פגשתי חברים, לוחמים לנשק, חברים לספסל הלימודים, מפקדים וחברי ילדות. מצאתי אנשים שרק חיכו שאגיע אליהם ונפתחו אלי עם כאב ולעתים עם בכי. עברנו חוויה מזככת וידענו כי אנחנו עושים את הדבר הנכון.

אני תקווה שהסרט שבחרתי לעשות יקרב את דמותו לילדינו וינחיל להם זיכרון חי ואמיתי. הסרט בשבילי הוא העידוד עליו כתבתי בשיר והתקווה שילדי ילמדו שמאחורי התמונה שתלויה על הקיר, היה פעם ילד, שחלם להיות גיבור והפך לחייל שידע "הצנע לכת", חבר שאהבו אותו חבריו וחברותיו, ובן יקר ואהוב למשפחתו והוריו. תודה גדולה לכם על שהייתם איתי. 

קטע מהסרט על אריק חיימוביץ ז"ל

אריק חיימוביץ ז"ל

 עידית גבזה, צביה טיר - אחיות

אריק חיימוביץ ז"ל

במחצית חודש ינואר 2012 הוצע לי להצטרף לפרויקט סרט זיכרון לאחי אריק.

אריק נפל לפני שלושים שנה שבמהלכם החיים נמשכים והצער על האבדן נשאר כשהיה. פעמים רבות שקלתי אפשרויות שונות להעלות זיכרון לאריק ולא מצאתי דרך. הפרויקט פתח לי אפשרות נפלאה.

צביה אחותי הצטרפה לפרויקט. המפגשים הראשונים בקבוצה יצרו לכידות חברתית, קיבלנו תמיכה רגשית ומקצועית מאורה ויובל. בתחילת הדרך הרגשנו חוסר בטחון, אין לנו ניסיון מקצועי בצילום ולא ידענו כיצד נתמודד עם החלק המקצועי ביצירת הסרט.

אורה ויובל צרפו לכל אחד במאי. זוהי הזדמנות נפלאה, העזרה שנתנו לנו בנתה את הסרט והפכה את הקושי לחוויה. המשימה שלנו ביצירת הסרט היתה להחיות את אריק וכך פנינו לחברים מהעבר, לאנשים ששרתו עם אריק בצבא, למפקדו וכמובן למשפחה.

השיחות עם החברים, אנשים מעברו הצבאי והמשפחה יצרו הזדמנות לחזור לאריק, להביאו שוב אלינו, לדבר עליו בפתיחות, להתמודד עם הקשיים הרגשיים, לסגור מעגלים.

לקראת סיום הפרויקט, תודה גדולה ל"יד לבנים" רמת השרון, ל"מגוונים", לאורה ויובל על התמיכה האישית, למיכל ודוד שבמקצועיות וברגישות רבה השקיעו מזמנם ונוצר סרט מרגש.