מסע זיכרון אישי בארבעה שלבים ליצירת סרט תיעודי משפחתי. תהליך תרפויטי מלווה בצוות הנחייה, קבוצת תמיכה, ליווי אישי, תוך גיבוש התוצר הסופי - סרט הנצחה.

וידאו - המשתתפות מספרות על המסע - מחזור שלישי 2013



על הפרויקט - מחזור שלישי


על הפרויקט – מחזור שלישי
שירה רוטלוי ויובל ליניק – מנחי הפרויקט

פרויקט “משפחות עורכות זיכרון” מיועד למשפחות שכולות,  ומטרתו המרכזית לאפשר למשפחות אלו להנציח את יקירם בסרט הנצחה.

הפרויקט מעמיד לרשות המשתתפים את הכלים הנדרשים, ואת הליווי הנדרש, על מנת  לקיים מסע תוכן ותהליך המאפשר ניסוח מחודש של האבל, הכאב והאובדן באמצעות סרט הנצחה.

כשהתחלנו את הפרויקט לא מצאנו מודל מוכר שניתן ללמוד ממנו כיצד עושים זאת. כיוון שכך, לקראת ובמהלך הפרויקט הראשון שהתקיים בשנת  2011  גיבשנו את מתווה הפרויקט.  מתווה זה, מלווה אותנו מאז.  

 הוצאנו חוברת המסכמת את פעילות הפרויקט השלישי שהחל בינואר 2013 והסתיים באוקטובר.  במהלך כעשרה חודשים בפגישות שבועיות גובשה הקבוצה וכל משתתף בנה מתווה לסרטו וקיים את המסע האישי שלו.

פרויקט “משפחות עורכות זיכרון” אינו פרויקט טיפולי אלא פרויקט מסע, פרויקט של תהליך יצירתי, המוגדר מתחילתו כפרויקט ארוך טווח המבוסס על שני תהליכים מרכזיים:

תהליך אישי של המשתתף ובאמצעותו גם בני משפחתו וחברים

הכרת השפה והמדיה לצורך הפקה של סרט הנצחה

הפרויקט מיועד למשתתפים בני משפחות שכולות שאיבדו את יקירם לפני שנים.  המכתבים, הצילומים, השעון והדסקית האישית נאגרו "במקום סגור" כמו גם מטאפורית  הזיכרון והכאב על האובדן.

הפרויקט מאפשר למשתתפים, כל אחד בדרכו, לפתוח "את המקום הסגור" ולקיים מסע לאיתור "נושאי הזיכרון".  

הפרויקט הוא לא רק הפקת סרט, וגם לא רק תהליך. הפרויקט הוא הזדמנות למסע רגשי משמעותי, לניסוח מחודש ומחזק.

למסע הזה מתלווים בני המשפחה וחברים, ובמהלכו פוגשים המשתתפים אנשים, זיכרונות, מקומות ואירועים המרכיבים את תמונת הזיכרון בחוויה של המשתתף ובאים לידי ביטוי בסרט ההנצחה.

ההזדמנות שניתנת לנו  כמנחים להיות בני לוויה במסע הזה, לעזור למשתתפי הפרויקט לנסח מחדש, וממקום מחזק, את אובדנם, מעניקה לנו תחושה של עשייה נכונה. תחושה של הישג וחיבור למהות התפקיד שלנו כמרכז קהילתי וכארגון יד לבנים ברמת השרון.

חוברת סיכום הפרויקט וניירות העבודה המתודולוגיים פתוחים בפני גופים וארגונים, אנו מזמינים את המעוניינים:  

לאמץ את הראוי לאימוץ בכדי לסייע לקיומם של פרויקטים דומים במקומות נוספים.

הפרויקט הוא מיזם משותף למרכז לתקשורת קהילתית ברשת מגוונים וסניף יד לבנים ברמת השרון.



מנחי הפרויקט שירה רוטלוי ויובל ליניק בערב סיום המחזור השלישי נובמבר 2013
 

לינה כותבת לאחיה יעקב לילו ז"ל


לינה קידר כותבת מכתב לאחיה
יעקב לילו ז"ל 1947-1967

אחי היקר והאהוב יעקב ("לילו" בפי חבריך...)
תמונתך נמצאת בסלון ביתי, אני מביטה בה בכל הזדמנות ועיניך הטובות, הרחומות מחזירות לי מבט עם חיוך צנוע מרומז בזווית הפה, מתחת לתחילתו של שפם דקיק.
אחי הצעיר, גדלנו יחד עד שהתגייסתי ואח"כ עברתי ללמוד בירושלים. לצערי, דווקא בשנים המשמעותיות בחייך, בשנים בהן בגרת, הפכת מילד לנער ואח"כ לגבר צעיר, חייל יפה-תואר בנוי לתלפיות, לא הייתי לצדך. לא הייתי מספיק קרובה כשהפכת למפקד כיתה צעיר בצנחנים, מפקד האחראי על חיילים הצעירים ממנו אך בשנה.
 שמחתי על ההזדמנות שנקרתה בדרכי להפיק עבורך סרט זיכרון. תוך כדי עשיית הסרט התאוויתי למלא את החלקים החסרים בפאזל הזה של חייך. הפרקים אותם החמצתי. בנוסף ובעיקר, רציתי להנציח אותך למען אלה שיודעים עליך אך לא הכירוך; כדי שבני ובן דודי שנקראים על שמך יכירו מקרוב את האדם שעל שמו הם נקראים ויתגאו בו.

במהלך הכנת הסרט פגשתי את החברים שלך, גברים בוגרים, סבים לנכדים חלקם מקריחים, חלקם מגדלים כרס. כולם זוכרים אותך באהבה ובגעגועים. דבריהם עליך רגשו אותי לא פעם עד דמעות.

בשירו "אחרי מותי" כתב ביאליק:
אחרי מותי ספדו ככה לי
היה היה איש- וראו איננו עוד
קודם זמנו מת האיש הזה
ושירת חייו באמצע נפסקה

כמו בשיר, גם מותך בא קודם זמנו. אך בניגוד לביאליק, שירת חייך לא באמצע נפסקה. בשירת חייך נכתבה לכל היותר שורה אחת. חייך היו כל כך קצרים. לא ניתנה לך הזכות ולא ההזדמנות להתפתח, לצמוח, לעשות ולהשאיר את טביעות אצבעותיך בעולם. בכל זאת, במרחב הזמן והמקום המצומצמים כל כך שהוקצו לך, השארת בלב כל אלה שהכירוך חותם שלא נמחק למרות השנים הרבות שעברו.

שמך קשור במעשים טובים, בהפגנה של חברות, אכפתיות, אופטימיות ושמחת חיים. המעט שהספקת ראוי הוא להיזכר. וכך בין היתר זוכרים אותך חבריך:
מרסל: "אני זוכר את לילו בחור מנומס, עדין נפש, מנסה לעזור ולפייס את כולם, מ"כ חברמן, בחור לעניין שניתן לסמוך עליו במאת האחוזים".
אברמיקו: "כך זכרתי את לילו: ירוק עיניים, חיוך גדול, בחור חזק, אתלטי וטוב לב. ברגעים הקשים שהיו לנו לילו חייך את חיוכו המקסים".
הלל: "לילו היה מקלען מצטיין, חבר אמיתי, אוזן קשבת לכל דבר ועניין".
מושין ז"ל: "אני רואה את לילו גבוה, שחום ומחייך. תמיד מחייך. אף פעם לא מתלונן. תמיד ידע לומר מילה טובה לחבר, ידע להושיט יד לעזרה. כן גם הפעם הושיט יד לעזרה, אך הייתה זו הפעם האחרונה".

חבריך אמרו גם שהיה לך חוש הומור ואני זוכרת איך שיגעת את כל השכונה כשהתחפשת בפורים לצ'רלי צ'פלין. אני זוכרת גם, בהקשר לנימוס, איך הקדמת לברך בשלום את כל מי שנקרה בדרכך.
ואני לא יכולה לשכוח שלא קראת לי בשמי אלא פנית אלי בכינוי "אחותי". כמה אינטימיות, חיבה וקירבה הרגשתי בפנייה זו.

בעזרת חברייך למדתי משהו שיש לו חשיבות קיומית עבורי. באותו לילה מר וקודר לא היית פזיז, נמהר, או חסר אחריות. לא פעלת מתוך דחף של שכחה עצמית. באותו לילה היית אתה בכל רמ"ח אבריך: המ"כ שהוביל את הכיתה והולך בראשה, החייל הלוחם שמחויב למשימה, המ"כ שדואג לפיקודיו, החבר שמושיט יד לעזרה. לאותו מעמד התנקזו כל אותן תכונות ויתרונות שלך, אך למרבה האסון הן שהביאו לסופך הטראגי. חונכת על אמון הדדי בין הלוחמים; שאפשר לסמוך על אחרים כפי שאפשר לסמוך עליך. אך טעית, אחי היקר. לא כולם קורצו מאותו חומר טהור שקורצת אתה.

בשיחות עם חבריך שמעתי על האופי שלך ושגרת התנהגותך בצבא. בעזרתם הבנתי, הפנמתי והטמעתי בנפשי ובמוחי, באופן חד משמעי וברור שבנסיבות ההם, באותו מצב, ובאותו הלילה אתה לא יכולת לנהוג אחרת. חד וחלק! מרגע שקלטתי זאת לא יכולתי יותר לכעוס עליך. כי כן ,אחי היקר, כעסתי. כעסתי שלא שמרת על עצמך, שלא נזהרת, שסיכנת את עצמך, שחשבת קודם כל על ביצוע המשימה ולא על ביטחונך האישי. שהיית כל כך נחוש להיות בסדר, לעשות את מה שחשבת שאתה חייב.

היום אני כבר לא יכולה לכעוס. עם כל הקושי, אני מבינה. אתה מימשת את עצמך. באותה שנייה ארורה התחברו כל תכונותיך, היית תמצית הווייתך.

הכעס מתפוגג. את מקומו תופסת תוגה עמוקה. התהום השחורה שנפערה בנפשי העמיקה והתרחבה. אני הפסדתי את החבר הטוב ביותר והיקר ביותר שהחיים יכלו להציע לי, ילדי הפסידו דוד שאין שני לו. החמצה שאין לה פיצוי ואין לי נחמה.

"החיים אינם החיים אותם אנו חיים. החיים הם האהבה והזיכרונות, לכן יש מתים החיים בעולם!"

קטע מהסרט על יעקב לילו ז"ל

 

לינה קידר על המסע האישי


לינה קידר – אחותו של יעקב (ג'קי) לילו -  כותבת על המסע האישי

אני אחותו של יעקב (ג'קי) לילו ז"ל.   למעלה משנה אני משתתפת בפרויקט "משפחות עורכות זיכרון", פרויקט משותף של "יד-לבנים"  ברמת-השרון והטלוויזיה הקהילתית של "מגוונים" רמת- השרון.

שנים התקנאתי במשפחות שיכלו להקים מפעלי הנצחה ראויים ליקיריהם. ידעתי שיד משפחתנו קצרה מלהנציח את אחי בדרך ראויה ומכובדת. הוא עזב אותנו כל כך צעיר. הוא הספיק כל כך מעט.

כשהתוודעתי לראשונה על קיומו של פרויקט הנצחה זה ועל ההזדמנות שאוכל לקחת בו חלק, די שמחתי. לא שהיה חשש שיום אחד יעלם אחי מזיכרונם של אלו שהכירו אותו, אך הורינו כבר לא בחיים והאנשים במשפחה שזכרו אותו הולכים ומתמעטים. לכן חשבתי שיהיה זה מן הראוי, ובעצם אף הכרחי שיישאר ממנו משהו, בנוסף לתמונות, עבור הדורות הבאים ועבור אלה שיודעים עליו, אך לא זכו להכירו.

שני בני משפחה, בני ובן דודי נקראים על שמו,  ומאוד רציתי שתהיה להם הזדמנות לשמוע עליו  וכך להכיר ולהוקיר את מי שעל שמו הם קרואים.

לאחר ההתלהבות הראשונית באו הספקות והחששות. האם אוכל להרים פרויקט כזה מחייב? עברו כל כך הרבה שנים, היכן אמצא את האנשים הנכונים?  וגם כשאמצא, אולי לא יזכרו או לא ירצו לגעת בזיכרונות? האם התוצאה תהיה ראויה לזכרו?

לינה עם ענבר ודמירל

גם על עצמי חשבתי. אומנם הזמן לא מרפא את הכאב, אך בכל זאת, אחרי 46 שנים גלד דק כסה את הפצע. האם נכון לסדוק את הגלד הזה? האם נכון לגרום לפצע לדמם מחדש? בהתייעצות עם ילדי ובני ביתם התברר לי כי לדעתם ההתמסרות המחודשת לטיפול בשכול, לא תטיב עמי. הם סברו שעלי להניח למוות ולמתים ולדאוג לחיי. גישה זו כמובן הוסיפה לבלבול ולהיסוסים.
בסופו של דבר החלטתי להצטרף לפרויקט ולעשות כמיטב יכולתי להצליח במשימה.

כאן פגשתי אנשים במצבי וקבלתי עידוד ותמיכה מצדם ומצד הצוות המלווה. השיחות הגלויות, הדיון בקשיים, חוזקם של אחרים – חיזקו גם אותי.
נתתי את מלוא אמוני באנשי המקצוע שהבטיחו כי יש בסוג זה של טיפול מן אוורור לנשמה שבעקבותיו אולי אוכל להניח את טראומת השכול לצדי, באופן שאמנם היא תמשיך ללוות אותי אך תפסיק לשלוט בי.  משקלה של המועקה יפחת וכתוצאה ההתמודדות עם החיים תהיה קלה יותר.
כמובן שעיקר התקווה שלי היא שהמטרה הראשונית תושג, ואני אחזיר ולו באופן צנוע את חוב ההנצחה שאני חבה לאחי.

אני מתפללת שהתוצאה תהיה ראויה לו.

 

 

תמר כותבת לאחיה מאיר זכריה ז"ל


תמר טלמור כותבת מכתב לאחיה

מאיר זכריה ז"ל  1953-1973 

40 שנה לא כתבתי לך.   היום אני מתיישבת לכתוב לך מכתב. בשנה האחרונה אני לא מפסיקה לדבר עליך ובדרך מסוימת אתך, דרך החברים, דרך עצמי.

40 שנה שתקתי.  ועכשיו אני מרגישה שיש לי המון לומר לך. עשיתי מסע במהלך השנה האחרונה, ואני רוצה לספר לך עליו.

כשאני שומעת מחבריך סיפורים וחוויות, אני יכולה כמעט לחוש אותך, לגעת בך, אתה כל-כך חי.

הערכה והערצה רבה יש להם כלפיך:  על השנינות, החוכמה, החריצות ,הרצינות, ומנגד החיוך שלא מש מהפנים.

אחד מחבריך בתיכון תיאר אותך:  "אנחנו היינו הכורים אתה היית היהלום"  אני מלאת גאווה לשמוע אותם.

כחוט השני עולה דמותך המיוחדת, הדומיננטית מהסיפורים ומהתיאורים בכל המפגשים שהיו לי.


היו לי מפגשים עם המשפחה,  עם אימא שסיפרה על ילדותך,  עם ציונה,  עם עדי, עם יפת,  עם חבי, עם שי,  עם לאה,  עם עדה,  ועם סמדי, כל אחד מהם נוצר בליבו זיכרון.

נפגשתי עם החברים מהשכונה, מהישיבה התיכונית, מהצבא,  חיילים, מפקדים.  המפגשים בחלקם מטלטלים ,כואבים ובחלקם אופטימיים ומשעשעים.

באמצעות המפגשים  ניסיתי להחיות את דמותך.  לשים זרקור. כיוונתי לעשות טוב מקווה שהצלחתי.
 

קטע מהסרט על מאיר זכריה ז"ל



תמר טלמור על המסע האישי


תמר טלמור – אחותו של מאיר זכריה ז"ל  
על המסע שעשתה במסגרת הפרוייקט
 
את הבקשה להצטרף לפרויקט משפחות עורכות זיכרון קיבלה אחותי ציונה תושבת  רמת- השרון. משהתברר לה כי נבצר ממנה להגיע למפגשים בגלל התחייבויות קודמות פנתה אלי בבקשה שאצטרף לפרויקט.   כמובן שהסכמתי מיד .

תמר בפגישה עם אחיותיה
תמיד הייתה בי תחושה לא נוחה שלא עשינו די להנצחתו של אחי מאיר, לספר על דמותו ואישיותו המיוחדת.

הסכמתי אף שלא ידעתי כיצד אתמודד עם התהליך. הרי במשך 40 שנה נמנעתי מלדבר על אחי.   הייתי מתאבנת כשהיו מזכירים אותו,רעד היה עובר בגופי למשמע שמו.  גם הקרובים אלי ביותר נמנעו מלגעת בנושא הכאוב הזה מולי.
כשמנחי התכנית אמרו כי אני הולכת לעשות מסע,  והמסע הוא שלי לא יכולתי לקבל זאת, אני הרי רק נציגת המשפחה.
תמר בפגישה עם אחיה

עם התקדמות העבודה על הסרט,  בליווי מנחי הפרויקט המסורים, התחקירים, המפגשים וימי הצילום, הבנתי שאני עצמי עוברת תהליך של עיבוד האבל. ואם אחרי ימי הצילום הראשונים הייתי חוזרת הביתה סחוטה ומותשת הרי לאט לאט ככל שדיברתי על מאיר יותר ועלו הרגשות החוצה, האבן שהייתה בתוכי החלה מתפוררת לאיטה.

קטע מהסרט על דוד קור ז"ל



שולמית קור על דוד קור ז"ל


שולמית קור כותבת  על הדוד שלה - דוד קור ז"ל  1949-1973
וגם על העבודה על הסרט


נולדנו וגדלנו בצל האובדן של דוֹדי דוד ז"ל ועם השתיקה האופפת. עם מידע מזערי אודותיו:  תמונתו שעל הקיר, לעיתים גם אותן שבאלבום, המידע הקיים ב"יד לבנים", ימי זיכרון ואנדרטאות ותו לא. גם את שמו ידענו שאל לנו להזכיר.  כשבגרנו העזנו ושאלנו בהיסוס ובעדינות אך לא נענינו.
השתיקה אודותיו ליוותה והציקה, אף הגבירה הרצון והסקרנות, לדעת כל שניתן על חייו, תכונותיו ואישיותו.

החלטתי לנסות להסיר המסך, לשבור את השתיקה, לפתוח צוהר, לספק את סקרנותי ולשמר את זכרו של דוֹדי, לו הוא ראוי.  
 
ממכתביו למדתי שהיה רגיש, אכפתי, שאהב את בני משפחתו והיה קשור אליהם בנימי נפשו. בתום כל מכתב הוא מסר ד"ש לכולם, אחד לאחד גם... לעצם מבנה הבית, שתיאר כל חוויה שעבר בהתלהבות, שכאב על מות חבריו בשרות הסדיר, שעזר לאחרים, שהיה בו רצון רב להצליח בחייו ולגרום בכך נחת ואושר לסובביו. מתמונותיו למדתי שהיה איטר יד ימינו.  
 
את חיפושי התחלתי ממעגלים רחוקים. חבריו מקיבוץ רגבים בו גדל בנערותו וחבריו לנשק ללא שיתוף בני המשפחה.  איתרתי את חבריו. התרגשות אחזה בהם כשהזכרתי את שמו מלווה בקריאות ובתגובות חיוביות: עדין נפש, יפה תואר-שחקן קולנוע, דמות חיובית שלא ניתן לשכוח, בחור מיוחד, אמן בנהיגת טנק, בעל חוש הומור ומעשי קונדס, חייכן, צנוע, שקט, בעל חינוך טוב וקסם אישי, אוהב לעזור ו...העריץ וחיקה את קלינט איסטווד.

ככל שנגעתי שמחתי והתרגשתי אך בה בעת נעצבתי. הבנתי עוד יותר את כאבם של בני המשפחה. הבנתי מה הפסדנו וכמה הפסדנו. ולא בכדי, שבלכתו לקח עמו גם את חייהם שלהם.