שולמית קור כותבת על הדוד שלה - דוד קור ז"ל 1949-1973
וגם על העבודה על הסרט
נולדנו וגדלנו בצל האובדן של דוֹדי דוד ז"ל ועם השתיקה האופפת.
עם מידע מזערי אודותיו: תמונתו שעל
הקיר, לעיתים גם אותן שבאלבום, המידע הקיים ב"יד לבנים", ימי זיכרון
ואנדרטאות ותו לא. גם את שמו ידענו שאל לנו להזכיר. כשבגרנו
העזנו ושאלנו בהיסוס ובעדינות אך לא נענינו.
השתיקה אודותיו ליוותה והציקה, אף הגבירה הרצון והסקרנות,
לדעת כל שניתן על חייו, תכונותיו ואישיותו.
החלטתי לנסות להסיר המסך, לשבור את השתיקה, לפתוח צוהר,
לספק את סקרנותי ולשמר את זכרו של דוֹדי, לו הוא ראוי.
ממכתביו למדתי שהיה רגיש, אכפתי, שאהב את בני משפחתו והיה קשור אליהם
בנימי נפשו. בתום כל מכתב הוא מסר ד"ש לכולם, אחד לאחד גם...
לעצם מבנה הבית, שתיאר כל חוויה שעבר בהתלהבות, שכאב על מות חבריו בשרות
הסדיר, שעזר לאחרים, שהיה בו רצון רב להצליח בחייו ולגרום בכך נחת ואושר לסובביו.
מתמונותיו למדתי שהיה איטר יד ימינו.
את חיפושי התחלתי ממעגלים רחוקים. חבריו מקיבוץ רגבים בו גדל
בנערותו וחבריו לנשק ללא שיתוף בני המשפחה. איתרתי את חבריו. התרגשות אחזה בהם כשהזכרתי את שמו מלווה בקריאות
ובתגובות חיוביות: עדין נפש, יפה תואר-שחקן קולנוע, דמות חיובית שלא ניתן לשכוח,
בחור מיוחד, אמן בנהיגת טנק, בעל חוש הומור ומעשי קונדס, חייכן, צנוע, שקט, בעל
חינוך טוב וקסם אישי, אוהב לעזור ו...העריץ וחיקה את קלינט איסטווד.
ככל שנגעתי שמחתי והתרגשתי אך בה בעת נעצבתי. הבנתי
עוד יותר את כאבם של בני המשפחה. הבנתי מה הפסדנו וכמה הפסדנו. ולא בכדי,
שבלכתו לקח עמו גם את חייהם שלהם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה