מסע זיכרון אישי בארבעה שלבים ליצירת סרט תיעודי משפחתי. תהליך תרפויטי מלווה בצוות הנחייה, קבוצת תמיכה, ליווי אישי, תוך גיבוש התוצר הסופי - סרט הנצחה.

הכח של...


כוחה של יצירה

העיסוק בסרט הוא עיסוק ביצירה. למדנו שכוחה של יצירה מאוד משמעותי בחיזוק ובהעצמה אישית. כבר מתחילתו של הפרויקט, נחשפים המשתתפים לסרטים דוקומנטריים. בתחילה לסרטי הנצחה, בגלל הזיקה הברורה למשתתפים, בהמשך הם נחשפים לז'אנרים שונים ולצורות ביטוי חדשות. העיסוק בארגון התוכן לסרט, ממקד את המשתתפים לתהליך. נוצר סדר ורצף כרונולוגי, הכולל תחקיר, איסוף אינפורמציה, מפגשים מרגשים עם "נושאי הזיכרון" של יקירם, תיעוד המפגשים ועריכת סרט מסע והנצחה.

למשתתפים ניתנת הזדמנות לנסח מחדש את האבל,  והיא מחזקת ותורמת לתחושה של הישג ושינוי. 

כוחה של קבוצה

פרויקט "משפחות עורכות זיכרון", מתקיים בקבוצת פעילות "תוכן תהליך". הקבוצה נפגשת על בסיס משותף של משימה אישית. באמצעות התהליך הקבוצתי המונחה, מוגדרת לקבוצה מטרה. המטרה היא בנייה ועיצוב משמעות ותוכן אישי, למסע היכרות וחוויה עם הזיכרון האישי.

תרומתה של הקבוצה, בשלבי הלימוד הראשוניים של כל משתתף, בה הוא כותב על עצמו ועל המסע הפרטי שלו, היא בעלת ערך מוסף גבוה. לדוגמה, "כתיבת מכתב אישי לנופל", בו כל משתתף מספר על ההחלטה להשתתף בפרויקט ועל הדברים שהוא מקווה להשיג באמצעות ההשתתפות בפרויקט. זהו תחילתו של תהליך המאפשר למשתתף לנסח את מטרותיו.

שיתוף הקבוצה בתוכן המכתב, יוצר מרחב חדש של היכרות, אמון ושותפות מאד משמעותיים בין חברי הקבוצה והמנחים. בקבוצה מתקיימת אינטראקציה מאזנת, בזכות נוכחות משתתפים נוספים, היוצרת אווירה של ביחד ומקהה את תחושת הבדידות האופיינית למשתתף בשלבים המוקדמים של הפרויקט.

המהלך בקבוצה מאפשר היכרות משותפת וקלה יותר עם הסביבה החדשה, עם הקושי לחזור למקומות פרטיים כואבים. השיתוף וההקשבה ההדדית בקבוצה בונים טריטוריה של שותפות. כמו גם ההתמודדות עם לימוד הכלים, המדיה והשפה הקולנועית החדשה. בפגישות הקבוצתיות מתוודעים המשתתפים לתהליך, לאופיו ולמהותו. בשלבים מסוימים של הפרויקט, הליווי וההנחיה פרטניים, כאשר יש חזרה לקבוצה בהקרנת החומרים המצולמים. כל אחד מהמשתתפים נהנה ממשוב, הערכה ותמיכה מהקבוצה. הקבוצה מהווה מקום תומך ומשמשת גם כמראה המחזקת מודעות עצמית ומעודדת פיתוח מיומנויות.

 כוחה של מצלמה

המצלמה כגורם מתווך מחזקת את החלק המשימתי בתהליך הרגשי ובו בזמן מאפשרת למשתתף להיות פחות נוכח, להיות "מאחורי המצלמה".

בסרט דוקומנטרי קיימים מספר ודמות. במהלך הפרויקט, העוסק בעבודה עם הקבוצה על הנרטיב של השכול, עובר כל אחד מהמשתתפים, תוך בניית הסיפור האישי לכדי סרט הנצחה, תהליך פרטי בו הוא מעבד את השכול, את הכאב ואת המילים שאולי לא נאמרו. בקבוצה לומדים המשתתפים "לפרוט" את הזיכרון לרגעים ולסיטואציות. השימוש בשפה הדוקומנטרית לתיאור החוויה, מייצר עבור המשתתפים סביבת ביטוי נוספת ואחרת, כלי בו ניתן פתאום לומר את שלא נאמר עד כה. 

השימוש במצלמה מאלץ את המספר לחשב את התמונה, המילה והקול למשמעות מאוחדת, המעניקה תחושה של אמירה אישית עכשווית ומתקנת.

כחלק מהחשיפה לעקרונות המדיה הדוקומנטרית נחשפים המשתתפים לנרטיב של סרט, המכין אותם טוב יותר להנחיית המפגשים עם חברים, להתמקד בסיפורים, אנקדוטות ואירועים, המטיבים לתאר דמות אנושית חיה ומורכבת הכוללת קשיים, שמחות לצד עצב, הצלחה לצד כישלון. כך, נקבל מבט הכולל דימוי, אופי, רגש ודמות אנושית וחסרה, ופחות סופרלטיבים.

במהלך הפגישות הקבוצתיות מתוודעים המשתתפים למשמעות התחקיר, לתהליך איסוף החומר, ולאינטראקציה עם הסביבה הקרובה.

שלב גיבושו של התהליך לכדי סרט הנצחה מהווה מסע אישי של כל משתתף והנו שלב מרגש ומייחד את דרכו של כל משתתף במסעו שלו. בשלב זה כל אחד מן המשתתפים נפגש עם כל הגורמים האחרים "נושאי הזיכרון", בין אם בני משפחה, חברים, קרובים או כל דמות אחרת שליוותה את יקירם. 

ההיכרות עם הציוד והבנת מעשה הצילום, הריאיון, בחירת המקומות בהם מתקיימים המפגשים, בין אם בקבוצה ובין אם ביחידות במקומות רלוונטיים לסיפורים, כמו גם תיאור האירועים, מעניקים גם הם תחושה של שליטה והובלה.

המפגשים והראיונות הם השדרה המרכזית של המסע והתהליך. הם החומרים מהם יורכב הסרט. הפגישות הן טעונות ומרגשות לשני הצדדים, נוכחות המצלמה "מאלצת" את המשתתפים לנסח, למסגר, לשלוט ולנהל את התהליך מתוך אחריות של מוביל.

כמנחי הקבוצה אנו מעודדים את המשתתפים לשתף בתהליך את בני המשפחה, בני זוג, ילדים, ואף נכדים שנולדו לתוך האבל. השיתוף ממקם נכונה את תהליך העשייה, "מייצא" את הפרויקט למרחב המשפחתי ומסייע לתהליך שעוברים המשתתפים.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה