מסע זיכרון אישי בארבעה שלבים ליצירת סרט תיעודי משפחתי. תהליך תרפויטי מלווה בצוות הנחייה, קבוצת תמיכה, ליווי אישי, תוך גיבוש התוצר הסופי - סרט הנצחה.

בני משפחה של שמעון על הפרוייקט


יוסי לישנסקי,  בעלה של רחל:
כשיצאנו למסע, הודעתי שאני רק הנהג. לא מעורב ולא מתערב. אלא שבמציאות הדבר לא מדויק, אני שותף לטוב ולרע, אנחנו מתמודדים ביחד עם בעיות שהחיים זימנו לנו.

כל אחד בדרכו, אני בד"כ בתמיכה כשהפעילות היא של רחל. לא יכולתי להתעלם מעברה של רחל, כאישה צעירה בהריון ובחטף אלמנה, ובכלל אני לא יכול לתאר לעצמי מצב שהעבר יכול להיעלם ואני יכול להתחיל חיים משותפים כשהגיליון חלק. רחל היא חלק ממני וגם עברה חשוב לי. באמצעות הסרט הכרתי איש צעיר אנרגטי, בננו שישי בהרבה פעמים נראה כמוהו וחשוב שיידע הוא גם על מטענו הגנטי. הכרתי עוד נדבך של רחל וזה חיזק לי דברים שידעתי עליה. גם אם קשה לפעמים נדע להתמודד יחד כי ההתמודדות והרצון להתמודד הוא הדבר החשוב.

שישי, בנו של שמעון:
במסע הזה הרבה רגעים של מחשבה, של עצב, רגעים של קבלה וגם רגעים של מעט שמחה ותודה. המסע הזה גרם לי להעריך את קדושת הזמן וארעיות החיים. זרק אותי לחשוב האם אני חי נכון, נכון למשפחתי ונכון לצוואת אבי, נכון כלפי עצמי.

בהתחלה לא הבנתי את גודל המסע, את עוצמתו. הלכתי אחרי אמי, התבוננתי בה בחמלה ולאט לאט ככל שהרחקנו לכת הרגשתי שאנו הולכים יחד יד ביד. מסע שלה ומשלב מסוים שלנו. פעמים רבות הרגשתי שמדברים באבי שמעון ז"ל, מדברים עלי. כל כך הרבה דברים מסיפור חייו, מהאיש שהיה שנמצאים בחיי שלי.

תודה גדולה לכל מי שעזר, השתתף ושיתף אותנו. כל חתיכת מידע, סיפור קטן ותמונה דהויה הצטרפו יחד ויצרו עבורנו מסע בזמן שמעביר היטב את רוח הימים ההם וחיוכו של האיש ההוא, אבי שמעון ז"ל.

תודה גדולה לצלמים שלא ויתרו, התעקשו, שאלו ולפעמים קצת "חפרו", אבל הכל לטובת העניין בצורה מקצועית ורגישה כאחד.

תודה לאימא שלי שגם הפעם הסתערה על הפרויקט באומץ, ביושר, בפתיחות ובנחישות, לא ויתרה לאף אחד גם כשזה כאב.

תודה גדולה לאבא יוסי שבדרכו הענווה תמך, עודד, כיוון ובעיקר אפשר לנו ללכת בראש מורם לאותה הדרך.

מרגלית, אחותו של שמעון:
לפני מספר חודשים סיפרה לי רוחל'ה, על פרויקט שיוזם אגף ההנצחה של השב"כ ובו יופק סרט הנצחה על אחי שמעון ז"ל. הסרט יורכב מתחנות במסע האישי של הזיכרון, מילדותו ועד נפילתו. בתחילה רגשות של כעס וכאב מילאו אותי. התעקשתי להבין למה צריך לחפור בפצע ובכאב המלווה אותנו מזה 46 שנים.

לאחר התלבטויות רבות, חשיבה והתייעצות עם משפחתי הגעתי למסקנה שלאחייני שישי, בנו של אחי ז"ל, שלא ראה את אביו מעולם, תינתן הזדמנות נדירה לגלות את האדם שהיה אביו, תכונותיו כבעל, אח, חבר ולוחם.

יצאתי למסע זה עם חששות ורגשות מעורבים. כאחי הקטן במשפחה ברוכת ילדים, הקשר בינינו הדוק ואוהב באחוות "אחים קטנים".

כשאחי נפל, הכאב והאבל היה קשה מנשוא ובמשפחתי לא שאלו שאלות וקיבלו את רוע הגזירה משמיים.   בתחילה, רציתי מאוד לסייע ולתרום, להוסיף מידע ולספר את סיפורו של אחי אך הרגשתי שזיכרוני (לאחר יותר מ50 שנה) בוגד בי. לא הצלחתי לחלוק מזיכרונותיי אך הקשבתי בצמא לסיפורים המרתקים על אחי, נודעו לי פרטים חשובים על נסיבות נפילתו ובעיקר הייתי שם, חלק מקבוצה, חוליה בתוך המשפחה- רוחל'ה, יוסי, שישי ואנוכי. התרגשתי לא מעט והרהרתי על מקומי בתוך הקבוצה הזאת. היום אני בטוחה שנוכחותי הייתה חשובה והיוותה חלק נוסף בסיפור הלא שלם הזה.

במהלך המסע לאט לאט נפתח אצלי צוהר של זיכרונות ורגשות כלפי אחי. המשחקים, הריבים והצחוקים של שני ילדים קטנים. כחלק מהתהליך, חזרתי בזמן לבקר בבית ובשכונה בחיפה בה נולדנו וגדלנו. המראות והריחות מילדותי לצד שמעון חזרו ועלו.

גיליתי מחדש את גיסתי רוחל'ה, אישה משכמה ומעלה, ואת בנם שישי.  הכרתי מחדש את החברים ששמעון למד וגדל איתם. גיליתי אח צעיר, אוהב חיים, חברותי ואמיץ, אוהב ודואג למשפחתו הצעירה שרק התחילה את חייהם המשותפים. שמחתי לפגוש לוחמים וחברים שמספרים על שמעון בזיכרון חד, כאילו לא עברו 46 שנים, שזוכרים ואוהבים אותו.

התרגשתי להביט מהצד על שישי שומע ולומד על אביו, על כמה שהיה אדם אהוב ומרשים, שיש להתגאות בו ושיוכל לספר עליו לילדיו ונכדיו.

בהמשך מסע זה נפתחתי, הסתקרנתי ורציתי לשמוע עוד ועוד על אחי בתקופת חייו הקצרה. כיום אני מלאה ברגשות ואיני יודעת כיצד אתנהל בגמר הפרויקט המלווה אותי, אבל את הידע על אחי האהוב, התחושות והזיכרונות, אעביר לילדיי, נכדיי ולכל משפחתי.

אני מודה למחלקת ההנצחה על היוזמה המבורכת, על הסיורים והצילומים אשר ליוו אותנו כל הדרך במסענו לעבר, צעד אחר צעד למען הדורות הבאים.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה