פריאל
חורש אחות של אלברט על
הפרויקט
חייו
הקצרים של אחי אלברט, רק 20 שנה, השאירו חותם עמוק וחלל ענק בחיינו.
כבר
לפני מספר שנים הרגשתי שהקופסה האטומה בתוכי חייבת להיפתח. חששתי שאני כמעט מאבדת
את הזיכרון של אחי, בד בבד עם תחושת ההחמצה שחבל שבני המשפחה שלא זכו להכיר אותו,
לא יכולים להכיר אותו אפילו במעט.
עם
רגשות מעורבים אלה העזתי לראשונה לנגוע בכאב, כדי להחיות את הזיכרונות בצורה כלשהי.
התחלתי לסרוק את התמונות הבודדות, התעודות והמסמכים שנשארו בבית אמי. תהליך זה לא
היה קל ועל אף העצב, המשברים והדמעות אספתי פיסה לפיסה וכתבתי קטעי זיכרון ואחסנתי
את הכל במחשב.
עברו
עוד מספר שנים עד שהבנתי שאני זקוקה לסיוע טכני ונפשי כדי לתת לחומרים מסגרת.
הצטרפתי לפרויקט "משפחות עורכות זיכרון" ברמת השרון. המיזם של 'יד
לבנים' ובית הספר לתקשורת של רשת מגוונים, תמכו בי
במהלך הכנת הסרט, שהיה מלווה בלא מעט משברים, צער, מבוכה ובעיקר העדר מענה לשאלה
באם אני עושה את הדבר הנכון.
שאלתי את עצמי פעמים אין ספור, מה היה אחי רוצה?
וכמובן בסוף פעלתי לפי תחושת בטן. אני מקווה שהסרט יאפשר לבני המשפחה שלא הכירו את
אלברט, מפגש מצומצם עם האדם שהוא היה.
אני
יודעת שזה המעט שיכולתי לעשות למענו ולמען הדור הצעיר במשפחה. אני מקווה שהסרט שבו
ניסיתי להחיות את אחי ולהציל את זכרונו מהשכחה, ראוי לו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה