מסע זיכרון אישי בארבעה שלבים ליצירת סרט תיעודי משפחתי. תהליך תרפויטי מלווה בצוות הנחייה, קבוצת תמיכה, ליווי אישי, תוך גיבוש התוצר הסופי - סרט הנצחה.

אלי בר תקווה ז"ל


נכתב ע"י חברו מיכאל ברגמן

אלי בר-תקווה ז"ל
בוקר סתווי, אני ספון בממ”ד מרוכז בעבודתי. צלצול טלפון חותך את השקט ולשמחתי רחל, אמא של אלי בטלפון. לאחר ברכות של שלום היא סיפרה לי שהם רוצים ליצור סרט הנצחה לאלי ובקשה שאקח את המשימה לידיי. בהזדמנות זו ביקשה שאתלווה אליה למפגש שמטרתו שיחת מבוא לפרויקט “משפחות מנציחות את יקיריהם בסרט”.  
המפגש המרגש והכואב לא הותיר בי ספקות לגבי החלטתי האם לקחת המשימה. הרגשתי שאני כבר בתוכה. ידעתי שאיננה כלל פשוטה, בפרט שעברו 33 שנים מאז נפילתו.
בהזדמנות הגדולה שנפלה בחלקי פתחתי במסע שנמשך כשמונה חודשים. מסע הגדוש ברגעים מרגשים ביותר, רצוף בגילויים עוצמתיים יוצאי דופן. האושר הגדול ביותר עבורי, היו רגעי ההתרגשות שחוותי עם רחל וצבי, יחד עם זאת היו גם רגעים כואבים וימים קשים. עד כמה שניתן לומר - הסרט ללא ספק רענן לנו זיכרונות רבים.

היה חשוב לי להנציח את זכרו של אלי עבור רחל וצבי, עבורנו החברים ועבור כל הקשורים בחוט חייו של אלי.  בעיקר חשוב היה ליצור סרט לכל אלה שלא זכו להכירו באופן אישי אבל נוגעים בחייו מזה שנים רבות.
אני מאמין שאיכויותיו של אלי והדברים שנוצרו בעקבות נפילתו הם דברים הראויים לחיקוי. כחבר ילדות של אלי ידעתי פרטים על שקרה לו. לא יכולתי להעלות על דעתי לאן הסרט יישא אותי בממצאיו. מצאתי עצמי במצבים וגלויים יוצאי דופן, מהסוג שאומרים עליהם “זה קורה רק בסרטים”.
אוי ...עד כמה היינו רוצים לומר שזה רק סרט. הסרט הוא מציאות, שכנראה רק החיים במדינת ישראל יכולים לזמן לנו. 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה