אמיר מרציאנו - אחיין
 |
| נורית צלאח ז"ל |
את
המסע שלי התחלתי בחששות רבים. כששמעתי על הפרויקט לראשונה החלטתי להביא את הנושא
לדיון עם אמא שלי וסבתא שלי, ובואו נגיד שההתלבטויות לא היו קלות. מצד אחד היה
הרצון הכביר להנציח את נורית
בדרך כלשהי, ומצד שני הפחד מלהיכנס שוב לעומק לאותם מקומות עצובים וקשים.
לבסוף,
החלטנו אמי ואני להגיע לפגישה הראשונה ללא התחייבות להמשיך בפרויקט. בפגישה עצמה
הכרנו משפחות רבות שחולקות כאב עצום הדומה לשלנו, כל אחת דיברה על היקר שלה כל כך
הרבה ובדמעות רבות.
ואני, בן למשפחה שכולה לא יודע כמעט דבר על דודתי, נורית. אמא
שלי הייתה מעט נבוכה והתביישה לדבר בפורום של אנשים רבים, לכן לחשה לי כמה דברים
על נורית, שאותם אגיד בפני כולם. מגיע תורנו להציג את נורית ואני מתחיל לדבר, חוזר
אחר הדברים של אמא, אבל מוצא את עצמי נתקע.
נקודת המפנה הגיעה כאשר אמי, פתאום, התחילה לדבר ולספר על אחותה הגדולה. ראיתי את
הניצוץ שם ואת הרצון לספר ולהנציח והחלטתי שאני ממשיך. אמא שלי הסבירה לי שקשה לה
ולכן את כל התמיכה
אקבל, אך מהצד.
מאותו הרגע יצאתי למסע מפרך. תחילה, הרגשתי שהכל אצלי מאוד טכני,
שאני עושה את הסרט רק כדי לעשות
אותו, מבלי שום כוונה, אך כשהתחילה העבודה המעשית יותר, הצילומים, סוף סוף הרגשתי
משהו. הנה אני, אמיר, מכין סרט, נהנה מהתהליך ומגשים את המטרה שלי - להכיר את
נורית האחרת, השמחה והבריאה
ולא את זו שמרותקת למיטה. במהלך עשיית הסרט חודשו קשרים רבים שבכלל לא ידעתי
שקיימים ושנותקו לפני למעלה מעשרים שנה, הכרתי
מלווים מדהימים שממש שימשו כעוגן, הכרתי קבוצה מרתקת של משפחות אני, הילד הקטן בן
ה-16, נהניתי לדבר אתם על כל כך הרבה נושאים והכי חשוב האמת, התבגרתי.
זהו פרויקט
מבורך ומעל לכל חוויה שלא אשכח!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה