יוני פישמן ז"ל

אביבה פישמן - אמא

יוני פישמן ז"ל

רציתי ליצוק סרט בדמותו של יוני, אבל אני יודעת שאי אפשר. למרות זאת המשכתי, ונוכחתי לדעת שלמעשה יצאתי למסע שלי אל דמותו דרך עיני החברים.

איך אפשר לספר על יוני בסרט של כחצי שעה? הרי חיים שלמים לא יספיקו... מה לספר? על איך היה כשהיה קטן? על איך היה בבית הספר? על כישרונותיו המוסיקליים? על ההערצה אליו? על התכונות המיוחדות שניחן בהן? על יופיו המהמם? על סיפורים קטנים של קטעי אירועים שהחברים זוכרים? איך בכלל אפשר לתאר ולהחיות בן אדם במילים, בתמונות ובסיפורים?

הרי זה כבר לא הוא.... כל הסיפורים יכולים להתאים להמון בחורים בגילו, לכן הסיפורים הקטנים פחות משמעותיים. אבל הרגשות שהחברים רוחשים כלפיו משקפים יותר מכל את דמותו. הדמות של יוני עולה מתוך ליבם. מתוך אהבתם הגדולה אליו כי היה ביוני משהו נדיר שכולם סימנו. משהו שהעלה אותו בכמה רמות מעל כולם, ואת זה הם מתארים.

הם מתארים אותו כמנהיג, כריזמטי, סמן מוסרי וערכי, שופך אור נגוהות על כל סביבותיו, מושך, ממגנט! העוצמות בהן הוא נגע בכל אחד מהם, כקרוב וכרחוק, מטעינות את יחסם המיוחד אליו. ולכן הם בוכים כשהם מדברים עליו. גברים בני 27 ממררים בבכי, ובנות מקוננות וממאנות להנחם. כאן הכוח של הסרט. כל ראיון טלטל אותי וסחט ממני כוחות עצומים. כל ראיון זרק אותי אל תהומות הנשייה, בכל פעם התרסקתי מחדש ואספתי את שברי עצמי להמשיך. להמשיך, כי אני חייבת לו את הפרויקט הזה. אני מרגישה שליחות בעשיה הזאת.

קשה לשמוע עד כמה יוני היה משמעותי לכולם ואיזה ריק הוא הותיר אחריו. מייסר להתמודד עם תחושת ההחמצה הגדולה של חייו הקצרים. חמש וחצי שנים מאז ההתרסקות הגדולה של חיינו, ואין לאחות את השברים ואין נחמה.