תמר טלמור כותבת מכתב לאחיה
מאיר זכריה ז"ל
1953-1973
40
שנה שתקתי. ועכשיו אני מרגישה שיש לי המון
לומר לך. עשיתי מסע במהלך השנה האחרונה, ואני רוצה לספר לך עליו.
כשאני
שומעת מחבריך סיפורים וחוויות, אני יכולה כמעט לחוש אותך, לגעת בך, אתה כל-כך חי.
הערכה
והערצה רבה יש להם כלפיך: על השנינות,
החוכמה, החריצות ,הרצינות, ומנגד החיוך שלא מש מהפנים.
אחד
מחבריך בתיכון תיאר אותך: "אנחנו
היינו הכורים אתה היית היהלום" אני
מלאת גאווה לשמוע אותם.
כחוט
השני עולה דמותך המיוחדת, הדומיננטית מהסיפורים ומהתיאורים בכל המפגשים שהיו לי.
היו
לי מפגשים עם המשפחה, עם אימא שסיפרה על
ילדותך, עם ציונה, עם עדי, עם יפת, עם חבי, עם שי, עם לאה, עם עדה, ועם סמדי, כל אחד מהם נוצר בליבו זיכרון.
נפגשתי
עם החברים מהשכונה, מהישיבה התיכונית, מהצבא, חיילים, מפקדים. המפגשים
בחלקם מטלטלים ,כואבים ובחלקם אופטימיים ומשעשעים.
באמצעות
המפגשים ניסיתי להחיות את דמותך. לשים זרקור. כיוונתי לעשות טוב מקווה שהצלחתי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה