מסע זיכרון אישי בארבעה שלבים ליצירת סרט תיעודי משפחתי. תהליך תרפויטי מלווה בצוות הנחייה, קבוצת תמיכה, ליווי אישי, תוך גיבוש התוצר הסופי - סרט הנצחה.

לינה קידר על המסע האישי


לינה קידר – אחותו של יעקב (ג'קי) לילו -  כותבת על המסע האישי

אני אחותו של יעקב (ג'קי) לילו ז"ל.   למעלה משנה אני משתתפת בפרויקט "משפחות עורכות זיכרון", פרויקט משותף של "יד-לבנים"  ברמת-השרון והטלוויזיה הקהילתית של "מגוונים" רמת- השרון.

שנים התקנאתי במשפחות שיכלו להקים מפעלי הנצחה ראויים ליקיריהם. ידעתי שיד משפחתנו קצרה מלהנציח את אחי בדרך ראויה ומכובדת. הוא עזב אותנו כל כך צעיר. הוא הספיק כל כך מעט.

כשהתוודעתי לראשונה על קיומו של פרויקט הנצחה זה ועל ההזדמנות שאוכל לקחת בו חלק, די שמחתי. לא שהיה חשש שיום אחד יעלם אחי מזיכרונם של אלו שהכירו אותו, אך הורינו כבר לא בחיים והאנשים במשפחה שזכרו אותו הולכים ומתמעטים. לכן חשבתי שיהיה זה מן הראוי, ובעצם אף הכרחי שיישאר ממנו משהו, בנוסף לתמונות, עבור הדורות הבאים ועבור אלה שיודעים עליו, אך לא זכו להכירו.

שני בני משפחה, בני ובן דודי נקראים על שמו,  ומאוד רציתי שתהיה להם הזדמנות לשמוע עליו  וכך להכיר ולהוקיר את מי שעל שמו הם קרואים.

לאחר ההתלהבות הראשונית באו הספקות והחששות. האם אוכל להרים פרויקט כזה מחייב? עברו כל כך הרבה שנים, היכן אמצא את האנשים הנכונים?  וגם כשאמצא, אולי לא יזכרו או לא ירצו לגעת בזיכרונות? האם התוצאה תהיה ראויה לזכרו?

לינה עם ענבר ודמירל

גם על עצמי חשבתי. אומנם הזמן לא מרפא את הכאב, אך בכל זאת, אחרי 46 שנים גלד דק כסה את הפצע. האם נכון לסדוק את הגלד הזה? האם נכון לגרום לפצע לדמם מחדש? בהתייעצות עם ילדי ובני ביתם התברר לי כי לדעתם ההתמסרות המחודשת לטיפול בשכול, לא תטיב עמי. הם סברו שעלי להניח למוות ולמתים ולדאוג לחיי. גישה זו כמובן הוסיפה לבלבול ולהיסוסים.
בסופו של דבר החלטתי להצטרף לפרויקט ולעשות כמיטב יכולתי להצליח במשימה.

כאן פגשתי אנשים במצבי וקבלתי עידוד ותמיכה מצדם ומצד הצוות המלווה. השיחות הגלויות, הדיון בקשיים, חוזקם של אחרים – חיזקו גם אותי.
נתתי את מלוא אמוני באנשי המקצוע שהבטיחו כי יש בסוג זה של טיפול מן אוורור לנשמה שבעקבותיו אולי אוכל להניח את טראומת השכול לצדי, באופן שאמנם היא תמשיך ללוות אותי אך תפסיק לשלוט בי.  משקלה של המועקה יפחת וכתוצאה ההתמודדות עם החיים תהיה קלה יותר.
כמובן שעיקר התקווה שלי היא שהמטרה הראשונית תושג, ואני אחזיר ולו באופן צנוע את חוב ההנצחה שאני חבה לאחי.

אני מתפללת שהתוצאה תהיה ראויה לו.

 

 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה