פרויקט סינותרפיה אגף שיקום ומשפחות משהב"ט

רחל גוטרמן

 הוזמנתי לערב סיום פרויקט בהנחייתו של יובל ליניק – איש תקשורת ובעצמו אח שכול, והתרשמתי שהיה זה מסע משותף של מנחה-קבוצה שהפיקו יחד יצירה המכילה את כאב הזיכרון וגעגוע לימים שלא ישובו עוד. יחד עם זאת נראה כי במעבר שבין המציאות לדמיון, הכרוכה בהפקת סרט זיכרון, היה מכלול של רגשות על מי שנפלו, מי שנותרו ומה יכול היה להיות . ים של רגשות נחשפו בתהליך, כשהמצלמה משולה למכחול המצייר את התמונה– ברגישות ובתבונה. המציאות הייתה שפיזית האח/הבן כבר אינם אבל התמונות חיות מחדש , מרחיבות את התודעה, זוכרים ונזכרים כל הזמן כשהאבדן מקבל משמעות ממרחק של זמן.

השתחרר משא רגשי של שנים כשבעצם לתהליך היצירה היה ערך טיפולי, מזור לנפש ומקום לזיכרון מזוכך יותר. תהליך הפקת הסרט אפשר התגברות על הגנות ונגיעה מקרוב בתכנים של כאב בדרך לעיבוד חווית האבדן. התהליך כפי שהשתקף העלה את רמת המודעות והתובנה ומהתרשמותי הקל על יצירת רצף ובנית נרטיב בין החיים לפני האבדן לחיים שאחרי.

בוידאותרפיה האדם עובר תהליך טיפולי בו נבנה ה-'עצמי' הרגשי בהתייחסות לשבר האבדן. היכולת להשתמש באותם סרטים פוגש את אסטרטגית הטיפול בשילוב סרטים (סינותרפיה) וכך מתרחבת מטרת ההנצחה גם דרך סיוע לאחרים.

פגשתי את משתתפות הקבוצה: פרידה, ציפי, נורית, נילי ושפרה, נחשפתי לסיפורים שלהן דרך הסרטים שהוקרנו והתוודעתי לחוויות, כל אחת והמסע האישי שלה, בזיכרון הכרוך בכאב, בצורך הפנימי לגעת ברגשות האינטימיים ביותר ביחס לאבדן יקירם.

התרשמתי, שהחשיפה לחומרים האישיים הייתה הדרגתית , כל אחת בקצב והרצף שהתאימה לה. התהליך, שיש לו חשיבות בפני עצמו, הביא לאינטגרציה שבאה לידי ביטוי ביצירה הסופית- הפקת סרטי ההנצחה.

הקבוצה הכילה את היקרים שנפלו, המנחה הכיל את משתתפי הקבוצה ועובד סוציאלי אמור להכיל את המנחה והקבוצה בתמיכה ועיבוד רגשי במרחב שנוצר. כך מומלץ לבנות מודל שיש בו שילוב של יצירה-טיפול-והנצחה. באמצעות הסרט ישלבו את הבן/האח (האב /הבעל) בשיח המשפחתי הבין-דורי.
דברי רחל גוטרמן עו"ס דוקטורנטית באוניברסיטת בר אילן