נורית אלעזרי על הפרוייקט

נורית אלעזרי במהלך הצילומים

במשך שנים אחרי שאבדנו את צחי בנינו חשתי שבני איננו אתנו ועל אף האבל הגדול בו אנו שרויים אנו מצווים להמשיך את חיינו, לשמור על התא המשפחתי להתנהג עם נילי כרגיל, על אף שנשארה לבד.

המשכנו לבקר חברים, להזמין חברים, לחגוג חגים, ללכת לאירועים ולשמחות . ולא נתנו לעצמנו לשקוע ביגון ולהסתגר בתוכנו.צחי אמנם לא איתנו, אך אנו נמשיך את חיינו. לכן, אולי לא ישבנו המשפחה המצומצמת ושוחחנו על מה שקרה , מה זה שינה עבורנו איך זה השפיע ומשפיע עלינו ואת הכאב הצער והפחדים שכל אחד מאיתנו מרגיש. המשכנו כל אחד מאיתנו בכיוונו ובעיסוקיו.  במציאות הדברים לא הסתדרו כך.

 צחי לא היה איתנו, אך הוא היה קיים ומורגש בחיינו אם במחשבות או באירועים. בעיקר ביום הזיכרון הלאומי שקבל דגש מיוחד עבורנו.ההליכה לבית העלמין, ההספדים ביום הזיכרוןהאישי. הביקורים של חבריו של צחי והפגישות איתם כשדמותו של צחי ברקע.  החפצים שלו ששמר בקפדנות ובסדר מופתי האוספים שלו שנמצאים אתנו. כל זה נעשה חלק מחיינו שהעסיק ומעסיק אותנו ושינה את חיינו.  על אף כל זאת שנים לא רצינו להנציח את שמו או את זכרו, אמרנו, הוא היה שלנו ויישאר איתנו.

עברו שנים ובכל יום זיכרון אישי מתאספים בני המשפחה המורחבת , חברים ושכנים עולים לבית העלמין לטקס הזיכרון מספידים את הבן,הקצין, החבר, האדם. חלק חוזר לביתו ועיסוקיו וחלק ממשיך לבית הוריו.  ושם באחד הימים הללו, ניגשו שני בני דודים צעירים ותוך שיחה אמרו שהם שמעו על צחי ראו תמונות שלו אך לא מכירים אותו.  היה זה המשפט שעורר אצלי את רעיון ההנצחה. התחלתי לחפש דרך להשאיר את צחי בתוכנו.

ואחרי השיחה הזו חשבתי שהדרך הטובה היא לערוך סרט שיראה את צחי דרכו בחיים ולספר על אישיותו. ומעשיו מה רצה להיות ומה שאף להשיג.

כשנודע לי על פרויקט "משפחות עורכות זיכרון" שנועד לעזור בהנצחת הבנים או האחים השכולים. שמחתי והצטרפתי לפרויקט.