למה סרט
יש דרכים רבות לבטא כאב, געגוע, אבדן ופרידה.
יש שפות שונות שמתארות את סיפור החיים שלנו.
יש אמצעים רבים לשימור הזיכרון ולהנצחה.
כמה מהיתרונות הייחודיים לשפת הסרט הדוקומנטרי:
בניית הסיפור
• במהלך העבודה על הסרט עוסקים בפירוק ובהרכבה של זיכרון ושל סיפור חיינו.
• התהליך מרחיב את המודעות שלנו לרגשות אישיים ומשפחתיים
• השפה הדוקומנטרית מאפשרת לנו נקודת מבט חדשה ואחרת.
• הקולנוע הדוקומנטרי עוזר לנו לארגן ולספר את סיפור השכול האישי .
• הסיפור שאנחנו מספרים מקבל מקום ,הקשבה והכרה.
התהליך הרגשי
• חוויות השחזור וההחייאה מאפשרים עיבוד רגשי מעמיק
• לעיתים מתעוררים רגשות שהיו כבויים ורדומים
• הליווי המקצועי ער למורכבות הרגשית של התהליך ועוסק בוויסות במיתון ובאיזון .
הצילום והעריכה
• השימוש בווידאו ככלי ביטוי אוטוביוגרפי מלמד ומאתגר מאד.
• הוא גם מאפשר פיתוח הסיפור האישי של היוצר הכולל הצגת נקודת המבט שלו.
• הכנת הסרט מחייבת בחירה סגנונית ותכנית ומבטאת את אישיות היוצרים.
• תהליך היצירה מלמד אותנו מיומנויות חדשות.
• השימוש במצלמה והעריכה מאפשרים חוויה של שליטה
השלבים של העשייה הדוקומנטרית מחזקים ומצמיחים:
התחקיר - מפגיש מחדש עם חמרי העבר :
חומרים ארכיוניים סיפורים, מכתבים, תמונות, אנשים מהעבר, וזיכרון בני משפחה.
מפגש עם הייצוג הפנימי של האדם שאיננו עוד ושמתעצב מחדש בחוויה .
הבחירות הסגנוניות- מאפשרות למידה של הכלי הקולנועי ופיתוח סגנון אישי ייחודי.
עבודת הצוות והמפגש עם הקבוצה-התחלקות ברגשות,שייכות,נתינת וקבלת תמיכה
הקרנת הסרט מאפשרת קבלת הכרה של הסביבה לסרט ולתהליך שהביא ליצירתו.
זוהי חוויה מחזקת של הישג יצירה והתמודדות .
לשכול אין מילים
 |
| נעמי בן-אסא |
השכול הוא אובדן המביא לתחושות כאב שאינם ניתנות לתאור במילים.
חווית ה״אין״, עצבות, בדידות, כאב נפשי וגעגועים עזים מפלחים את האדם וגורמים לתחושה שהחיים איבדו משמעות. כל מנגנוני הנפש עוברים טלטלה, הצפה של תחושות עוצמתיות,כעס אשמה ויאוש מלווים את הקיום ההוויתי של המשפחה. עוברים חודשים ארוכים ולעיתים שנים של עליות ומורדות בדרך לחזור לתפקוד מקצועי ואישי, ולעיתים גם לשמחת החיים.
יורם קניוק בספרו תש״ח אומר שאינו סומך על זכרונו, הזיכרון לדבריו ערמומי ואין בו אמת אחת.
בעיבוד השכול כל אדם מפתח אורח חיים שבו הוא מנסה לשלוט ברמת הגילוי או ההסתרה של הכאב. כאשר האדם משחזר דברים, יוצר, בונה סיפור, החומרים הקשים קצת מתרככים. הנארטיב של היום שונה מהנארטיב של ימי האסון.
הפקת סרט אישי מהווה תיעוד של חיים שקפאו. הכאב על חיים שנגדעו בעיבם צורב את הלב כפי שהסופר דויד שגרוסמן היטיב לתאר בשירו ״קצר פה כל כך האביב״......
קצר וחטוף ושובר את הלב/ לחשוב שהוא תכף ידעך/ מבטו רק נפקח/ אך התחיל ללבלב/ רק ניתן לי ותכף נלקח. ואת ואני היודעים/ ונורא הדבר שרק הוא לא-/ עד כמה קצרים החיים,/ החיים שניתנו לו/ נדיב ונסער ומכאיב/ קצר פה כל כך/ האביב
בקבוצה, חלק מהמשתתפות היו ילדות ברגע האסון, ובשעת יצירת הסרט הן כבר עברו מזמן את גילו של אחיהן המת. הורים, לעיתים חיו יותר שנים בלי בנם, מאשר איתו. דמותו נשארת דוממת על הקיר, אולם בתודעתם התמונות חיות וזורמות.
קצר וחטוף ושובר את הלב/ לחשוב שהוא תכף ידעך/ מבטו רק נפקח/ אך התחיל ללבלב/ רק ניתן לי ותכף נלקח. ואת ואני היודעים/ ונורא הדבר שרק הוא לא-/ עד כמה קצרים החיים,/ החיים שניתנו לו/ נדיב ונסער ומכאיב/ קצר פה כל כך/ האביב
בקבוצה, חלק מהמשתתפות היו ילדות ברגע האסון, ובשעת יצירת הסרט הן כבר עברו מזמן את גילו של אחיהן המת. הורים, לעיתים חיו יותר שנים בלי בנם, מאשר איתו. דמותו נשארת דוממת על הקיר, אולם בתודעתם התמונות חיות וזורמות.
העבודה היצירתית על הסרט יוצרת שינוי בהרגלי ההסתרה של הכאב.
בכוחותיהם של היוצרים, המת קם לתחייה.נוצרת חוויה ממשית של שליטה. הם חוו מציאות שבה היו קורבנות של הנסיבות.
האופן שבו חברי הקבוצה משתפים בתהליך עבודתם על הסרט, כלומר, מהלך הראיונות המורכבים, המעבר מדיבור לעשיה, מהסתכלות מרפרפת ועימות עם חומרים אמתיים. מתאפשר תרגול אקטיבי של חוויות שבהם חשו פעם פסיביים.
אדם היוצר נפגש עם דמיונו ועם מחשבותיו הפנימיות ומגשים אותם בעולם החיצוני. היצירה מעצימה אותנו, ומחברת אותנו לחלק הבריא שבתוכינו, לכוחותינו,
לחלק הבורא.
לפי וויניקוט, ״העצמי האמיתי״ מכיל את החלקים האוטונומים, שומר על זכותנו לחופש, לכוח, ליצירה, לשחרור מדעות קדומות מול לחצי המציאות להסתגלות. זאת בשונה ״מהעצמי השקרי״ שוויניקוט מיחס לחלק הדרשני והכאוב שבתוכינו, שם קשה לאדם לדעת מה קורה לו ומה הוא רוצה.
כאשר אדם עסוק ביצירה, הוא מעצים את ״העצמי האמיתי״, מתוך המקום היצירתי מגיעים כוחות הריפוי, התובנה, השמחה והביטוי העצמי.
עיקר הכוח של הקבוצה הוא שותפות הגורל. הרגשה שאני לא לבד. לא רק לי זה קרה. לאחווה שנוצרת בקבוצה יש כוח מרפא. האדם מרגיש שהוא מתקבל ללא קשר לעברו, גילו ומעמדו, זה מעודד אותו לקחת סיכונים ,להיפתח ולהחשף בלא חשש לביקורת.
הקבוצה יחד עם המנחה, היא מיקרוקוסמוס חברתי. מתפתחת בה תרבות וכללי התנהגות משותפים. המשתתף, שרוצה להרגיש אמפטיה ושייכות, מזדהה עם הנורמות של הקבוצה לכיוון גדילה והתפתחות.
המשתתף עוזר לא רק לעצמו אלא גם לאחרים ובזה יש עוצמה גדולה.
פרויקט התיעוד האישי הפך לחוויה משותפת של יצירה, חשיבה ודיון ,איך כותבים תסריט, איך מעבירים תחושה למדיה קולנועית. לחלק מהאנשים היה קושי לדבר על יקיריהם, לחלק היתה התנגדות משפחתית לעסוק בנושא. אולם כולם גילו זוויות חדשות על העבר.
נעמי בן אסא פסיכולוגית /ליוותה את מנחה הסדנה
פרויקט התיעוד האישי הפך לחוויה משותפת של יצירה, חשיבה ודיון ,איך כותבים תסריט, איך מעבירים תחושה למדיה קולנועית. לחלק מהאנשים היה קושי לדבר על יקיריהם, לחלק היתה התנגדות משפחתית לעסוק בנושא. אולם כולם גילו זוויות חדשות על העבר.
נעמי בן אסא פסיכולוגית /ליוותה את מנחה הסדנה
נורית אלעזרי על בנה צחי
 |
| סגן יצחק (צחי) אלעזרי נפל י"ט בסיון תשמ"ב (10.06.1982) בן 26 בנופלו |
צחי ונילי אחותו נולדו למשפחה שבה האב היה קצין בצבא קבע, שירת בחיל רגלים, וראה בצבא באותו זמן ייעוד חשוב והכרחי בהקמת מדינת ישראל ושמירת בטחונה. הוא היה גאה לשרת ב צ.ה.ל. החיים בבית אלעזרי התנהלו לפי מצבים ואילוצים שהוכתבו ע"י התפקידים של האב יעקב במסגרת הצבא. טיפול וחינוך הילדים היה בעיקר בידי האם נורית, מעקב הלימודים ואסיפות הורים היה חלקה של האם גם כן. היו שינויים במקומות מגורים מדי פעם בערים שונות ובארצות שונות. כל שינוי חייב מגורים חדשים, בית ספר חדש, מורה חדשה,חברים חדשים ושפת דיבור מיוחדת למקום.
לזכותו של צחי ייאמר שההסתגלות לשינויים הייתה מהירה, אף פעם לא התלונן, למד לחיות ולזרום איתם. היו מקומות שהשאירו עליו עקבות או השפעה וידע יותר מאחרים.
סינגפור, שבה בילה 4 שנים, הייתה ארץ שלא הכיר, לא ידע מאומה על הגרים בה או את שפתה. בגיל 9 שנים בלי לדעת מילה באנגלית התחיל לימודיו בכתה ד' בבית ספר אמריקאי שנמצא מתאים יותר לשנת הלמודים שלנו. שם למד לדבר, לכתוב אנגלית, הכיר ילדים שנעשו חבריו ומצא שפה משותפת איתם. היה לו טוב בסינגפור. אבא היה עסוק אך בכל יום היה בבית.
עד גיל 13 שנים לא הייתה לו הזדהות עם מה שאביו עבד. לאביו לא היה זמן ללמוד איתו או לשוחח איתו. וככל שגדל זה הפריע לו. כשחזרנו ארצה עברנו לגור בטבריה בזמן תקופת ההתשה בגבול הירדני והסורי. כשאביו קיבל את הפיקוד על חטיבת צמח ואחראי על האזור, התחיל צחי להבין את מה שעושה אביו, ואת כובד האחריות שמונחת על כתפיו, ואז התחילה הזדהות, הערכה וקצת גאווה באבא שלו.
כשהיה בגיל 14 חזרנו לרמת השרון, לביתנו, היה זה בשבילו מקום חדש ישן. חברים חדשים, בית ספר תיכון עם אוירה שונה ותוכן חדש. צחי התאהב ברמת השרון . אהב את הבית, את התיכון, את חבריו וחברותיו לכיתה והסביבה.
אף על פי שהיו לו בעיות מבחינת לימודים, שפה והתמצאות בחומר כמו תנ"ך, עברית, דקדוק, הוא לא רצה עזרה והתמודד לבד עם כל הקשיים. בבי"ס התיכון חיבבו את צחי הוא היה חבר מערכת בעיתון-ידיעון הכתה. כמו כל נער היו לו מאוויים ורצונות שרצה להשיג ולממש, כמו להיות טייס, ואז בניתוח המצב שינה מסלול.
 |
| צחי על הטנק |
חבריו בצבא ציינו את נחישותו רצינותו התנהגותו לחברים הזקוקים לתמיכה או עזרה. כשראה שנעשה עוול לא התבייש להתריע או לעבור לדרך חדשה.
כשהיה מדריך למשלחת מדריכי נוער מאוסטרליה תיארו אותו כדמות הצבר הישראלי האולטימטיבי, בלבושו, התנהגותו, בדיבורו, דיעותיו ומעשיו.
הם אהבו אותו והעריכו אותו והתכתבו איתו. גם באוניברסיטת בן גוריון בלט בלמודים ובחיי החברה. צחי כמו שהכרתי אותו היה רוצה לראות את הדורות הבאים בישראל הולכים בדרכו אוהבים את ארצם, גאים בה, רוצים לחיות בה ועושים הכול למצוא את מקומם בתוכה.
נורית אלעזרי על הפרוייקט
 |
| נורית אלעזרי במהלך הצילומים |
המשכנו לבקר חברים, להזמין חברים, לחגוג חגים, ללכת לאירועים ולשמחות . ולא נתנו לעצמנו לשקוע ביגון ולהסתגר בתוכנו.צחי אמנם לא איתנו, אך אנו נמשיך את חיינו. לכן, אולי לא ישבנו המשפחה המצומצמת ושוחחנו על מה שקרה , מה זה שינה עבורנו איך זה השפיע ומשפיע עלינו ואת הכאב הצער והפחדים שכל אחד מאיתנו מרגיש. המשכנו כל אחד מאיתנו בכיוונו ובעיסוקיו. במציאות הדברים לא הסתדרו כך.
צחי לא היה איתנו, אך הוא היה קיים ומורגש בחיינו אם במחשבות או באירועים. בעיקר ביום הזיכרון הלאומי שקבל דגש מיוחד עבורנו.ההליכה לבית העלמין, ההספדים ביום הזיכרוןהאישי. הביקורים של חבריו של צחי והפגישות איתם כשדמותו של צחי ברקע. החפצים שלו ששמר בקפדנות ובסדר מופתי האוספים שלו שנמצאים אתנו. כל זה נעשה חלק מחיינו שהעסיק ומעסיק אותנו ושינה את חיינו. על אף כל זאת שנים לא רצינו להנציח את שמו או את זכרו, אמרנו, הוא היה שלנו ויישאר איתנו.
עברו שנים ובכל יום זיכרון אישי מתאספים בני המשפחה המורחבת , חברים ושכנים עולים לבית העלמין לטקס הזיכרון מספידים את הבן,הקצין, החבר, האדם. חלק חוזר לביתו ועיסוקיו וחלק ממשיך לבית הוריו. ושם באחד הימים הללו, ניגשו שני בני דודים צעירים ותוך שיחה אמרו שהם שמעו על צחי ראו תמונות שלו אך לא מכירים אותו. היה זה המשפט שעורר אצלי את רעיון ההנצחה. התחלתי לחפש דרך להשאיר את צחי בתוכנו.
ואחרי השיחה הזו חשבתי שהדרך הטובה היא לערוך סרט שיראה את צחי דרכו בחיים ולספר על אישיותו. ומעשיו מה רצה להיות ומה שאף להשיג.
כשנודע לי על פרויקט "משפחות עורכות זיכרון" שנועד לעזור בהנצחת הבנים או האחים השכולים. שמחתי והצטרפתי לפרויקט.
פרידה שניידרמן וציפי פילו על אחיהן מאיר רוזנשטרוך
 |
| סמל מאיר רוזנשטרוך בן בלומה ופסח נפל ה' באייר תשל"ד (27.04.1974) בן 23 בנופלו |
מאיר אהב מאוד מוזיקה ונגינה ואת צעדיו הראשונים בנגינה עשה בקונטרבאס ובתזמורת רמת גן ניגן בגאוה ושמחה. כאשר בגר החליט שבעצם אהבתו הנוספת לנגינה היא החצוצרה כך למד לנגן בכוחות עצמו התקדם במהירות ובכישרון רב והעניק לחצוצרה חלק נכבד מחייו, מרצו ואהבתו.
כשסיים את לימודיו ב"עליות" עבר ללמוד בבית הספר המיקצועי "טכניקום" בתל –אביב, והצטיין בלימודי האלקטרוניקה שאותם כל כך אהב. בתקופת התיכון התחבר מאירקה לספורט, ובייחוד לכדורגל. בגיל 17 הצטרף לקבוצת מכבי עמידר רמת גן ושיחק בה במשך למעלה משנה.
את תקופת לימודיו אפשר לסכם בדברי חבריו, שמספרים שהיה איש חברה למופת, והקפיד לעזור לכל הסובבים אותו-תכונה שאפיינה אותו לאורך כל הדרך.
בשנת 1969 גויס מאירקה לצה"ל והוצב לשרות בחיל האויר ,לאחר הטירונות השתלב בקורס חובשים, ובקורס חובשים תעופתיים, ונשלח לבסיס חיל האויר במרכז הארץ בתפקיד חובש.
למרות תנאי השרות הטובים בבסיס כאחראי על המרפאה, מיהר מאירקה להתנדב כהרגלו כאשר הוצע לו לעבור ליחידה המוטסת, שהיתה הרבה פחות נוחה, הרבה יותר מסוכנת ותובענית יחידה 669 של ימינו. בבמסגרת תפקידו כחובש מוטס, סייע בהצלת חיים רבים, ואף הקפיד לשמור קשר ולבקר את הפצועים בהם טיפל.
מאירקה שירת במסגרת תפקידו שנה בקבע וסיים כחייל מצטיין, תקופת הצבא כפי שהגדיר אותה התקופה היפה ביותר בחייו.
אחי הצעיר היה בן הזקונים שפע אופטימיות הרבה לחייך ושאף בכל רגע נתון שכולם יהיו שמחים ומאושרים.
אחד מחלומותיו הרבים היה לקנות רכב, ולמרות הרמת הגבה בדבר הצורך ברכב מצדו של אבינו פסח, הגשים את חלומו ובעת שהשתחרר רכש רכב מכספו שחסך כחיל בצבא הקבע.
אחי הצעיר מאירקה היה גבר יפה תואר בעל בלורית זהובת שיער .בעל קסם רב ונחשב לחביב הבנות אין פלא!!!!!!
אחת התכונות הבולטות של מאירקה היתה רוח ההתנדבות.
החלפה זו התבררה בדיעבד כגורלית. בה באייר תשל"ד 27.4.1974 ימים ספורים לפני הפסקת האש של מלחמת יום הכיפורים, יצא מאיר למשימת חילוץ והצלה באזור החרמון, שבו שהו צנחנים נפגעי הפגזה סורית שחיכו בשיא החרמון לעזרה, האזור הוגדר כמסוכן מאוד, עם תנאים קשים לנחיתה.
המסוק בו שהה מאירקה, ועימו עוד שישה חיילים כולל רופא וטייס התנגש בצלע הר, ועקב כך התהפך והתרסק על אנשי צוותו,שנספו כולם.
כמה סימלי שהיום בו נהרג אחי היה ה' באייר , בדיוק יום הקמת המדינה.
מאירקה סימל יותר מכל את המדינה אהב אותה,דבר שהתבטא בערכיו ותכונותיו המיוחדות כמו רוח ההתנדבות, הפטריוטיות, האיכפתיות, לחימה למען המולדת, אשר למענה גם נפל.
ציפי פילו על הפרויקט
 |
| ציפי פילו ואחותה פרידה שניידרמן (מימין) בערב סיום הפרוייקט |
כל יום בבוקר אני מתעוררת ולא מאמינה שאכן יזמתי פרויקט שעזר לי ויעזור להרבה משפחות שכולות.
זה פשוט מדהים, פרצתי את הכספת המרוסקת שהייתה חבויה אצלי בלב, לא יכולתי להתקרב אליה מפאת רגשות עצומים ואמוציות שהסתובבתי אתן 24 שעות ביממה. הכרחתי את עצמי להתקרב למגירת התמונות ש-35 שנה לא יכולתי לגעת בהן ואומנם זה היה עצוב, עצוב עד דמעות.
הנגיעה שלי בכאב הבלתי נסבל היוותה שחרור לפקק מועקות שישב לי על הלב,
ההתעסקות בפרויקט הסרט שחררה אותי מהכאב הלא פתור עם אחי מאיר, עצם ההתעסקות עם תמונות אנשים וזיכרונות הייתה קרש קפיצה אותו הייתי אמורה לעשות לפני שנים, אבל פשוט לא הייתי מסוגלת עכשו אני משוחררת.
אל תבינו אותי לא נכון עדין אני חשה כאב בעוצמות גבוהות אבל כעת אני מסוגלת להסתכל לכאב בעינים, אני מסוגלת להתחיל לעבד את אובדנו של אחי מאיר, דבר שעד עתה לא יכולתי לעשות.
עד לעשיית הסרט, רק עצם אזכור השם של אחי גרם לי לפרצי בכי בלתי נשלטים ולא יכולתי להתחיל להתמודד עם המציאות שנכפתה עלי.
אני רוצה להמליץ לכולם בהזדמנות זו לנסות באיזשהו אופן לקחת את פרויקט ההנצחה ובאמצעותו להתמודד בסוג זה של שכול.
עצם ההתעסקות בפרויקט מהווה סוג של שחרור והתמודדות ממשית באובדן.
שפרה כפיר על אחיה יאיר פלט
 |
| רב טוראי יאיר פלט בן אסתר ושרגא נפל י"א בתשרי תשל"ד (07.10.1973) בן 19 בנופלו |
אחי יאיר פלט נולד ב- 11.11.1954 . יאיר תמיד היה אומר שהוא בר מזל בזכות התאריך המיוחד בו נולד .
יאיר היה אחי הבכור, ואני אחותו היחידה. הפרש הגילאים הקרוב בינינו, שנתיים וחצי, יצר קירבה גדולה. היינו קרובים בגיל וקרובים בנשמה. יאיר היה ילד יפה , בלונדיני , עיניים כחולות ועור שחום ילד שוקולד. יאיר היה חייכן, ילד חברתי, ומאוד משפחתי.
היינו משפחה מאוד מגובשת. נסענו להמון טיולים בארץ ביחד, שחינו בים ובברכה, צלחנו מספר פעמים את הכינרת.
יאיר עסק בצילום ופיתוח תמונות כתחביב מגיל צעיר . היה לו חדר "חושך" בו היה מפתח את התמונות שצילם. יש לנו בבית אלפי תמונות של טבע ונוף, של חברים ומשפחה, התמונות הדוממות הם הזיכרון המוחשי מחייו הקצרים.
יאיר סיים תיכון התגייס לצבא לחיל השריון. הספיק לסיים את שלב ההכשרה בחיל , (צמ"פ) כתותחן. ביום ראשון מיד לאחר יום הכיפורים היה אמור לרדת לקו המעוזים בתעלה.
 |
| יאיר פלט בצבא |
ביום כיפור שנת 73 בצהריים, כשפרצה המלחמה היה יאיר עם גדוד 46 חטיבה 401 בבירת מדה והם יצאו ראשונים לסייע למעוזים. הטנק שבו היה יאיר יצא לחלץ טנק שנפגע ליד מוצב ליטוף.
יאיר הודיע כעבור זמן מה בקשר שהמפקד והנהג נהרגו והוא המשיך להילחם יחד עם הטען קשר עד שנגמרה להם התחמושת.
עם שחר הודיע יאיר בקשר שנגמרה להם התחמושת. יאיר הספיק לקבל את ההודעה שלא יבואו לחלץ אותו ובדיווח האחרון שלו הוא תאר את המצרים שעולים על הטנק.
יאיר קיבל צל"ש אלוף פיקוד הדרום על האומץ שגילה בלוחמה.
עבורי יאיר היה אח, חבר קרוב שנסענו ביחד באוטו המינימיינור האדומה שההורים קנו לו. אחי שהלכנו ביחד לסרטים והצגות וזכורה לי ההצגה האחרונה שהיינו בה "אל תקרא לי שחור". אחי שצחקנו ביחד, רבנו על שטויות, ופינטזנו על העתיד. אחי שכל כך התגאיתי בו, שהתייעצתי אתו כשגדלתי, ששלחתי לו חבילות עם דברים טובים לצבא, וחיכיתי לו בכל חופשה שיגיע הביתה.
אחי שכל כך אהבתי, שהיה שם בשבילי כל רגע מאז שנולדתי. אחי שבכל התמונות מחבק אותי עוד ממש מהילדות.
אחי האחד והיחיד שכל כך חסר לי פשוט כך.
שפרה כפיר על הפרויקט
 |
| שפרה כפיר בערב סיום הפרוייקט |
בן 19 , 38 שנה זה השם שנתתי לסרט ההנצחה לאח שלי יאיר פלט. זוהי תמצית האמירה שלי בסרט. חייו הקצרים של אחי שנהרג והוא עוד לא בן 19 והחלל הענק שהשאיר בחיי אותו אני חווה כבר 38 שנה.
צילום הוא מדיה קרובה למשפחה שלנו. אבא שלי הסריט אותנו כבר מתחילת שנות ה- 60 של המאה הקודמת, אחי התעסק בצילום תמונות ופיתוחן. שנים הטרידה אותי המחשבה שלא הנצחתי את זכרו של יאיר. הצורך הפנימי שלי להנציח, הקרבה המשפחתית לצילום, והפניה של יד לבנים גרמו לי להבין שזה מה שאני צריכה לעשות.
בעת עשיית הסרט נפגשתי עם בני המשפחה,חברים ומפקדים של אחי מהצבא . נדהמתי לגלות מה המשפחה שלי יודעת על אח שלי, ומה הן התחושות של ילדי עם השכול בבית. במפגשים שלי עם החברים הקרובים של אחי במיוחד עם אלו שהשתתפו במלחמת יום הכיפורים, נדהמתי לשמוע ולהרגיש את הקושי שבאובדן חבר קרוב.
הצער והכאב על האובדן, לא מתפוגגים עם הכנת סרט ההנצחה. נהפוך הוא, היו שלבים שהצער מבחינתי והרגשת ההחמצה הלכו וגברו. הקושי הנפשי שלי בהכנת הסרט היה גדול. הנגיעה האינטנסיבית בחומר ובאחי שאיננו, המחשבה האם השיקוף של אחי כפי שמוצג בסרט אכן נכון הדירו לא מעט שינה מעיני.
יחד עם זאת עם השלמת הסרט אני יודעת שהמשפחה שלי, מכירה היום קצת יותר טוב את אח שלי וזה חשוב לי וחשוב להם. באמצעות הסרט הצלחתי במובן מסויים "להחיות" מחדש את אח שלי .
מרעיון לפרוייקט
מטרות
סרט אישי דוקומנטרי,שמתמקד באדם אהוב שאיננו, חשיבותו לא תלויה בשאלה אם ישודר בטלויזיה. תרומתו של הסרט לבני המשפחה בכך שהוא מסייע לשימור והבניית הזיכרון ,לעיבוד רגשות לא מעובדים, להעלאת דמותו של גיבור הסרט, והחייאתה במפגשי אזכרה .
סרט אישי דוקומנטרי,שמתמקד באדם אהוב שאיננו, חשיבותו לא תלויה בשאלה אם ישודר בטלויזיה. תרומתו של הסרט לבני המשפחה בכך שהוא מסייע לשימור והבניית הזיכרון ,לעיבוד רגשות לא מעובדים, להעלאת דמותו של גיבור הסרט, והחייאתה במפגשי אזכרה .
סרט לעד
הסרט הזה ישמש את המשפחה לדורותיה. ירכז את המשפחה סביב דמותו של הנופל, ויאפשר למשפחה לחיות את הזיכרון באופן משמעותי ונוגע..הסרט יכיל את סיפור הנופלים גם עבור הדורות הבאים אלה שלא הכירו את הנופל.
מסגרת
הסדנה כוללת כעשרה נושאים
שני מנחים מלווים את התהליך :
• עובדת סוציאלית- מנחה את הקבוצה בהתמודדות הרגשית
• מנחה קולנוע דוקומנטרי- מלווה את יצירת הסרט
במקביל לתהליך הקבוצתי מתקיימים גם מפגשים פרטניים
משך זמן משוער –כשבעה חדשים עם אפשרות להארכה
תוכן העבודה הקבוצתית
• מפגשי היכרות וגיבוש הקבוצה. יצירת סביבה אינטימית שמאפשרת חשיפה ושיתוף . בניית אמון שיאפשר תחושה של בטחון ותמיכה . הסיפור האישי מסופר על ידי המשתתפים
• למידת מרכיבי הכנת סרט והבהרת התהליכים שיובילו את המשתתפים לביצועו
• איסוף החומר הארכיוני והגדרת המשתתפים בסרט
• גיבוש התסריט (כולל תיאום ציפיות בין מה שרוצים למה שיש)
• צילומים (יצירת קשר עם משתתפים/ צילום ראיונות/ בימוי סצנות /חומר צילומי כללי ועוד)
• המרת חומרים לפורמט דיגיטלי (תמונות ,מכתבים ,פילם VHS, וכו)
• צפייה בחומרים ,עדכון התסריט ובניית תכנית עריכה
• חלוקת הסרט לפרקים וטיפול בכל פרק בנפרד (פתיח/סצנות/ סיפורים/שחזור ..סיום)
• עריכת עותק עבודה / בחירת מוסיקה
• עריכת עותק עבודה / בחירת מוסיקה
• עיצוב
• עריכת עותק סופי
גיוס הקבוצה
פרסום בעיתונות מקומית, פרסום בתפוצה במקומונים ובאגרות של יד לבנים/ חבר מביא חבר, שיחות טלפון ופגישות פרטניותרצוי להציע תקופת ניסיון של ארבעה מפגשים (צפויה נשירה בפגישות הראשונות)
הרגעת חששות ומתן מידע
הדגשת העזרה והליווי הטכני שעומד לרשות המשתתפים.
תיאום ציפיות
הפגישות הראשונות הינם פגישות היכרות עם הסביבה החדשה, אנשים דמויות וקבוצה.
המשתתפים "רואים סרט" שאינו בסיס אמיתי לעבודה כי הוא לא מבוסס על החומר שיש.
תיאום הציפיות חשוב, רק לאחר התחקיר איסוף החומר והאינטראקציה עם הסביבה הקרובה הכוללת שותפים נוספים בתוך המשפחה וחברים, מתחילה להתבהר תמונה של נפח חומרים ורמת שיתוף הפעולה.
תאור הנופל באמצעות היוצר המשפחה החברים יש רצון גורף מצד כל היוצרים לנסות לשקף את הדמות שאיננה, באמצעות ראיונות עם בני המשפחה וחברים,התמונות ,החומר הארכיוני , והסיפור האישי.
בתחילת התהליך מופיעה לעיתים קרובות הנטייה להאדיר את גיבור הסרט ולתארו כאילו הוא לא היה בינינו,(אחד מאיתנו). זיכרונות וסיפורים עדיפים על תיאורי אישיות חד צדדיים.
לימודי צילום וביצוע ראיונותפרויקט משפחות עורכות זיכרון מחייב הקצאת ציוד להדרכה לתרגול ולביצוע, הציוד חייב להיות באיכות טובה מצד אחד, ומצטיין בפשטות ובידידותיות מצד שני.טכנולוגיות ציוד הצילום הקיימות וזמינות כיום מכילות את שני המרכיבים (מצלמות ווידאו ברזולוציות גבוהות סאונד סביר רגישות גבוהה לאור ומערכות אוטומטיות סלחניות לטעויות)
מפגש המשתתפים עם תחום המדיה "הטכנית" היינו הכלים הקולנועיים דוקומנטריים מורכבת ומהווה מקור קושי נוסף
שימוש נכון במצלמה ,חצובה ,מיקרופון ותאורה קיימת הוא תנאי קיום לפרויקט כי אם אין חומרים סבירים אי אפשר יהיה לבנות מהם את הסרט
סדנת הצילום מתמקדת בהכרות עם הציוד שאיתו המשתתפים יעבדו
לימודי הפעלת ציוד מצלמה כולל: צילום, הקלטת סאונד, שימוש בחצובה ובמיקרופון, ושימוש בתנאי אור קיימים .
לימודי צילום כוללים:
לימוד הכנת הראיונות (שאלות , שיחה , תיעוד אירוע)בימוי סצנות שחזור
בתחום העריכה דרוש חיזוק ,
המשתתפים יהיו שותפים לבניית התסריט יגדירו מה סיפור הסרט ויהיו מעורבים בבניית מבנה הסרט ובעריכת עותק העבודה (את העותק הסופי יערוך עורך בשיתוף המשפחה)
שיתוף הסביבה המשפחתית בפרויקט
במהלך הסדנה חווים המשתתפים חשיפה אישית והתמודדות רגשית מורכבת בעקבות גילוי חומר ארכיוני וזיכרונות . לעיתים קרובות בני המשפחה האחרים לא שותפים באופן כה אינטנסיבי בתהליך. יש חשיבות ותרומה רבה למשתתפים ולאיכות הפרויקט אם שאר בני המשפחה תומכים ועוזרים במימוש השאיפה ליצור סרט.
במקרים שבהם נוצרת התנגדות במשפחה להפקת הסרט, מומלץ לקיים מפגשים משפחתיים בהשתתפות המנחה בבית המשתתפים תיעוד התהליך הקבוצתי והכנת לסרט פרויקט (צילומים במהלך הפרויקט)
יצירת סרט דוקומנטרי על הפרויקט במהלך הפרויקט בהשתתפות כל חברי הסדנה חושפת אותם "לצד השני" . היא מסייעת למשתתפים להבין טוב יותר את תורת הראיון גם מצד המרואיין ונוצרת למידה טובה יותר של איך עושים סרט דוקומנטרי
שיתוף גורמים בקהילה
שיתוף גורמים בקהילה
יצירת קשר עם גורמים מקצועיים בתחומי הקולנוע הדוקומנטרי והעבודה הסוציאלית יכולים להרחיב את מעגל המשתתפים בפרויקט ולתרום להרחבת התועלת האישית מהפרויקט לקהילה כולה.
ניתן להיעזר ,בכל אחד מהשלבים, בתלמידים וסטודנטים לקולנוע/פעילי טלוויזיה קהילתית.
הליווי בתחקיר ובלוגיסטיקה על ידי סטודנטים לעבודה סוציאלית
התחקיר תחקיר לצורך ביצוע הסרט כולל שני היבטים:
תחקיר לאיתור חומרים לסרט
תחקיר פנימי, מה אני היוצר רוצה לאמר בסרט ואיך.
לא להיבהל מ...סירוב
כדי לאסוף חמרים מהעבר יש צורך לפנות לחברים ובני משפחה. לעיתים עולה סירוב ראשוני להתפנות ולשתף פעולה, רצוי לדבוק בבקשה בעקביות, הסירוב בחלק מהמקרים נובע מקושי לחזור לזיכרונות קשים ולוקח לאנשים זמן, אך תוך כיבוד גבולותיו ורצונותיו של האדם שאליו פנית
המרות חומריםמרבית החומר הארכיוני מבוסס על סרטים אנלוגיים ישנים תמונות מכתבים קלטות טייפ ועוד, כיום התחום הוא דיגיטלי, חשוב שהמשתתפים יהיו מעורבים בביצוע ההמרה (צילום במצלמת הווידאו/סטילס סריקת מסמכים )
כך הם מתוודעים לחומר הקיים וגם מקיימים החלטות מה כדאי להמיר (החלטות עריכה)צילום ראיונות
ההתנסות והלמידה איך לראיין נכון הוא מהמרכיבים החשובים ביותר בהכשרה הקולנועית
חומרי הראיונות הם עמוד השדרה של הסרטהכנת רשימת נושאים לראיון וביצועה קריטי כי הפגישה טעונה ומרגשת את שני הצדדים ונוטים לשכוח את כל המטלות והתכניות
יצירת סיטואציות וסצנות
בכל ראיון צריך לצלם צילומים נוספים/ אחרים עם המרואיין ואולי גם במקום אחר
לגוון את הסטטיות של הראיון.
יותר סיפורים פחות עובדות
רק ברגעים היסטוריים המספרים והעובדות חשובים
בסרט דוקומנטרי אישי בדרך כלל הסיפורים האנקדוטות המקרים האירועיםהם אלה שבונים את הסרט
תמונות סטילס (מתוך תמונה אחת חמישה או שישה פרטים)
תמונות סטילס הם מאגר חשוב בבניית דמות הסרט
לפעמים יש מעט מאד תמונותצילום פרטים מתוך התמונה יכולים להעשיר את מאגר התמונות
קריינות
קריינות אישית בגוף ראשון מצמצמת את המרחק לצופה, מקלה על היוצר/ת לבנות אינטימיות עם הדמות ועם הסיפור
קריינות בגוף שלישי מתאימה יותר לשחזור היסטורי עובדתי של אירוע בימוי
במהותו, הסרט הדוקומנטרי הולך אחורה על ציר הזמן. חלק מהאירועים ניתן לשחזר בפשטות (צילום מקומות שלא השתנו והמרתם לשחור לבן, שימוש בצילומי ארכיון )
בימוי מפגשים, יצירת סצנות פשוטות, כמו עיון באלבום, ביקור בלוקיישן המדובר, נוף, מקום ועוד, יעשירו את הסיפור מוסיקה
המוסיקה שאנחנו משתמשים בסרט זיכרון מבוססת על זיכרון ותודעה למקום לזמן לקצב ולאווירה
שירה מושתתת יותר על מילים ואסוציאציה והיא דומיננטית ואילו מוסיקה אינסטרומנטלית מסייעת לבנות אווירה וקצב ומשאירה מקום לסיפורקולות מקוריים
שילוב קולות מקוריים מהתקופה ואפילו קולו של הדמות בסרט חשוב מאד ואם יש כאלה חשוב לצרפם לסרט, יש להם כוח משלהם.
עיצוב גרפי /פורמט
עיצוב פורמט, מעברים כותרות ורקעים עוזר ביצירת אווירה, האחידות יוצרת תמונה גדולה ומסייעת לבנות רצף
עבודה בפרקיםבסרט דוקומנטרי אישי החלוקה לפרקים ועבודה על כל פרק בנפרד עוזרת להשתלט על כמות חומר גדולה, בשלבים הראשונים של הפרויקט יש תחושה אופיינית של חוסר אונים מול כמות, שעלולה להציף את היוצר ולייצור קושי.
לא לפסול חומרים
רצוי להשתדל לא למיין חומרים לפני העריכה, להביא את כל החומר לשולחן העריכה, בחלק מהמקרים הסרט ישתנה במהלך העריכה ויסטה ממתווה התסריט.
אורך סרט
רצוי שהסרט יארך כעשרים וחמש דקות. כדי לתת מקום לצדדים שונים של הדמות ולהשמיע קולות שונים מבין המשפחה והקרובים.
סרט באורך של כ 25 דקות מאפשר לצופים בערב הנצחה לחוות תקופה ודמות ומגדיל את הסיכוי לערב שסובב את דמותו של הנופל
לא לגעת (סרט משפחתי אישי)
רצוי לשקול היטב אילו חמרים עלולים לפגוע בבני המשפחה. רגישות כלפי המשפחה והבנה לחששם מחשיפה תורמים לגיבוש ההחלטה מה להכניס והאם להכניס את המשפחה למצוקה שלא בטוח שיהיה מי שיטפל בה.
שיתוף אנשים נוספים
שיתוף בני זוג לאלמנות, לדוגמה, שגידלו את הילדים עשרות שנים,חשוב בעינינו מאד. הסרט עומד להשפיע על חייהם ומעורבותם חשובה ותורמת. יש משהו שרירותי בהרחקת בני משפחה נלווים,אף שלא הכירו את גיבור הסרט.
שיתוף בני זוג ילדים ונכדים שלא הכירו את הדמות יכולה לתת מבט היקפי על המשפחה על תרבות השכול בבית ועל החסר.
איך מסיימים
חשוב להגדיר לוח זמנים ברור.
להניע את המשתתפים לבצע את הצילומים ואיסוף החומר באופן מרוכז. את צילומי הראיונות עדיף לקיים בבית של היוצר או במיקום שמתאים לסצנה, במקומות אלה היוצר יכול להכין את הציוד לפני הפגישה.צילומי אירועים כמו ימי זיכרון ומפגשים קבוצתיים קשים לארגון וביצוע, החומרים המצולמים מאירועים כאלה כלליים ובדרך כלל אינם מספקים סצנות לסרט.
משתתפים יש צורך לפרוק את החוויה של סיום הפרויקט, כדאי לקיים שניים או שלושה מפגשי פרידה כדי להמשיך הלאה (לפעמים הצטרפות למסגרת טלוויזיה קהילתית והמשך פעילות בתחום הקולנוע הדוקומנטרי נותן מענה טוב)
ערב סיום /הקרנהערב סיום הפרויקט הוא שיא רגשי
לכל אחד מהמשתתפים יש בשלב זה סרט אישי והא נרגש ועלול להיות מתוח.בערב זה מתקיים מפגש מרגש ומסכם של המשתתפים ,המנחים ,הסביבה המשפחתית עוזרים ומעורבים בתהליך,
לא ניתן להקרין את כל הסרטים במלואם ולכן כל יוצר/ת מציג ומקרין פרק מתוך סרטו/ה
יש מקום להכין ולהקרין בערב סרט על התהליך הכולל ראיונות עם כל המשתתפים וצילומים ממהלך הסדנה (סרט פרויקט מאזן ומאחד את כל המשתתפים)
יוסף ברנע יו"ר סניף יד לבנים ברמת השרון – על הפרויקט
 |
| יוסף ברנע |
כאשר התחלנו, יובל ואנכי ,לדון ביזמה החדשה – הנצחה בדרך של "משפחה עורכת זיכרון" זה אכן נשמע כמו משהו שונה, חדשני בעל גוון הנצחה ייחודי : לא הנצחה של השכול אלא הנצחה מתוך השכול. לא הנצחה פסיבית, בה המשפחה צופה על המנציח, אלא הנצחה אקטיבית, פעילה, בה המשפחה היא עצמה המנציחה את הבן/הבת/האח הנופל שלה.
אפשרי בכלל? יצליח? מה יקרה אם יכשל? איך יגיבו המשתתפים לתהליך עצמו? איך בדיוק עושים זאת? אלו היו השאלות שלא היו לנו תשובות להן ואיתן החלטנו לצאת לדרך ניסיונית זו. עזרה לנו רחל לניאדו ,מנכ"ל "יד לבנים", שלמרות כל השאלות הללו תמכה בסדנא ניסיונית זו ונתנה לנו את ברכת הדרך כמו גם ניצן אביב מנכ"ל מגוונים.
ואמנם היו קשיים בדרך
סוף טוב הכל טוב . הגענו לערב הסיכום וכל המשתתפות, פה אחד, מעל הבמה, אמרו לנו ולכל הנוכחים– הסדנא להנצחה אישית הינה מכשיר הנצחה חשוב המעניק למשפחה זיכרון מחד והרגשת שחרור וריפוי מאידך - והיא חייבת להימשך.
ואנחנו מתכוונים להמשיך .
בלוג זה הוא אחד מן הדרכים להמשיך במפעל חשוב זה. דרכו ואתו נגיע לכל חברי הסניף ברמת השרון, ובסניפים נוספים שבסביבה, לחברינו ביד לבנים ולממונים במשרד הביטחון.
אני מקווה, וממליץ, שעוד 7-8 משפחות הורים, אחים, בנים ירשמו לסדנא הבאה, שאנו רוצים לפתוח בעוד כחודש . אתכם, עם יובל, עם מגוונים, עם רחל ועם אגף משפחות והנצחה במשה"בט נצא שוב לדרך בהצלחה .
פרויקט סינותרפיה אגף שיקום ומשפחות משהב"ט
 |
| רחל גוטרמן |
השתחרר משא רגשי של שנים כשבעצם לתהליך היצירה היה ערך טיפולי, מזור לנפש ומקום לזיכרון מזוכך יותר. תהליך הפקת הסרט אפשר התגברות על הגנות ונגיעה מקרוב בתכנים של כאב בדרך לעיבוד חווית האבדן. התהליך כפי שהשתקף העלה את רמת המודעות והתובנה ומהתרשמותי הקל על יצירת רצף ובנית נרטיב בין החיים לפני האבדן לחיים שאחרי.
בוידאותרפיה האדם עובר תהליך טיפולי בו נבנה ה-'עצמי' הרגשי בהתייחסות לשבר האבדן. היכולת להשתמש באותם סרטים פוגש את אסטרטגית הטיפול בשילוב סרטים (סינותרפיה) וכך מתרחבת מטרת ההנצחה גם דרך סיוע לאחרים.
פגשתי את משתתפות הקבוצה: פרידה, ציפי, נורית, נילי ושפרה, נחשפתי לסיפורים שלהן דרך הסרטים שהוקרנו והתוודעתי לחוויות, כל אחת והמסע האישי שלה, בזיכרון הכרוך בכאב, בצורך הפנימי לגעת ברגשות האינטימיים ביותר ביחס לאבדן יקירם.
התרשמתי, שהחשיפה לחומרים האישיים הייתה הדרגתית , כל אחת בקצב והרצף שהתאימה לה. התהליך, שיש לו חשיבות בפני עצמו, הביא לאינטגרציה שבאה לידי ביטוי ביצירה הסופית- הפקת סרטי ההנצחה.
הקבוצה הכילה את היקרים שנפלו, המנחה הכיל את משתתפי הקבוצה ועובד סוציאלי אמור להכיל את המנחה והקבוצה בתמיכה ועיבוד רגשי במרחב שנוצר. כך מומלץ לבנות מודל שיש בו שילוב של יצירה-טיפול-והנצחה. באמצעות הסרט ישלבו את הבן/האח (האב /הבעל) בשיח המשפחתי הבין-דורי.
דברי רחל גוטרמן עו"ס דוקטורנטית באוניברסיטת בר אילן
דברי רחל גוטרמן עו"ס דוקטורנטית באוניברסיטת בר אילן
ניצה ערמון על הפרוייקט
פרויקט "משפחות עורכות זיכרון" הוא דוגמא ליוזמה של תושבים שקרמה עור וגידים בשיתוף גופים בקהילה. בכך קבוצת תושבים – משפחות שכולות, קבלה מענה לצורך משותף עם סיוע להתארגנות והתמודדות באמצעות של תחקיר ועריכת סרט הנצחה.
כמי שאחראית על תחום חברה וקהילה במגוונים, לקחתי חלק בהקמת הפרויקט בהובלה של יובל ליניק רכז התקשורת הקהילתית במגוונים. יובל שהוא עצמו אח שכול, הרים את הכפפה שהגישה לו ציפי פילו העובדת במגוונים גולן. ציפי, גם היא אחות שכולה, שתפה את הסובבים אותה בתחושת האבל על נפילת אחיה במלחמה והקושי להתמודד עם הזיכרונות המרים של בית הוריה שסבב סביב האבל, ללא כל ליווי מקצועי לעיבוד השכול. וכך נולדה היוזמה ליצור פרויקט להנצחת הנופלים והגשמת הצוואה שהורישו ההורים לאחים השכולים במסגרת של גוף מקומי והטלוויזיה הקהילתית.
לאחר מספר פגישות עם יונה ברגור יו"ר יד לבנים רמת השרון אשתקד ויוסף ברנע היו"ר הנוכחי, התקבלה ברכת הדרך לתמיכת הארגון המקומי ויצאה פנייה לכל המשפחות השכולות.
7 משפחות יצאו לדרך ו3 משפחות נשארו בתהליך עד גמר הפרויקט ב-9/11.
בהתרגשות רבה צפיתי בסרטי ההנצחה שיצרו נציגי המשפחות השכולות ובתובנות שהביאו. למדנו עד כמה התהליך, עם כל הקושי שבו, היה משמעותי בעבורם וסייע לעיבוד הזיכרונות המרים, וקצת לרפוי הכאבים הממושכים.
אנו נברך אם פרויקט זה יתרחב ויאפשר למשפחות שכולות נוספות להשתמש בתמיכה ובמשאבים של הטלוויזיה הקהילתית וארגון יד לבנים ברמת השרון להעצמה והתמודדות עם הקשיים.
ניצה ערמון סמנכ"ל מגוונים רמת השרון
שירה אבין על הפרוייקט
פרויקט "משפחות עורכות זכרון" הוא מודל של עבודה קהילתית שבאה מתוך הקהילה אל הקהילה ויוצרת לעושים במלאכה תהליך התנסות בכניסה לחדרים פנימיים שחלקם נסתרים בכל ימות השנה ובכלל, ונפתחים אל האני הפרטי, המשפחתי, הקהילתי.
למתבוננים ולמשתתפים קיימת אפשרות להבין, להכיר ולדעת את החיבור למשפחות ולפרטים במשפחות ולהיות שותפים ולו במעט להנצחה.
הרעיון לפרויקט בא מהמשפחות שחברו אלינו ויחד הגשימו חלום.
מהרגע ששמעתי על הרעיון המבורך היה לי ברור שהתוצרים יהיו מרגשים ונוגעים ללב.
אין ספק שהמשפחות שנטלו חלק עברו דרך קשה וכואבת שנברה עמוק בתוך הנפש פנימה.
בערב הצגת קטעי הסרטים ניתן היה לחוש באוויר את התוצרים המבורכים עוד בטרם הוקרנו הקטעים שנצפו.
חוויה רגשית שלא יכולה לפסוח על אף אחד מהנוכחים ובוודאי כל מי שנוכח הלך עימה הביתה.
אני מברכת את כל העושים במלאכה ומקווה שבהמשך יחברו משפחות נוספות למסע המרתק בתיעוד והנצחת יקירם.
שירה אבין, סגנית ומ"מ ראש העירייה
דברי ניצן אביב על הפרוייקט
ברצוני להודות ליוזמי הפרויקט, שלא רק עמלו וטרחו לקדם אותו בקרב הקהילה, אלא השתתפו בו בעצמם, יצרו והנציחו את סיפורם האישי הכואב והנצור בדרך כה מכבדת ומעוררת השראה.
תודה ליובל ליניק, רכז הטלוויזיה הקהילתית, שהשקיע שעות כה רבות בליווי משתתפי הפרויקט ובגיוס מתנדבים, אנשי מקצוע בכירים בתחום הצילום והעריכה, שהתנדבו ללוות את הפרויקט כולו.
תודה לציפי פילו, שיזמה את הפרויקט, הנציחה את סיפורה האישי ועודדה עוד רבים אחרים לקחת חלק בפרויקט ייחודי זה.
תודה גדולה לסניף יד לבנים ברמת השרון, לוועד הסניף והעומד בראשו, יוסי ברנע, שעזרו ותמכו בהרמת הפרויקט והנצחתו בערב הוקרה מרגש במיוחד.
תודה לאורלי פאר קפלן, מנהלת מגוונים גולן, שליוותה ותמכה בפרויקט לאורך כל הדרך.
תודה לעיריית רמת השרון, שנתנה את תמיכתה הרבה בפיתוח וקידום הפרויקט.
ואחרונים והחשובים ביותר- תודה לכל משתתפי הפרויקט, שאזרו את האומץ לצאת למסע רצוף זיכרונות וכאב.
אני מאמין, כי זו רק התחלתה של מסורת, שתאפשר לעוד הורים, בנים, רעיות ומקורבים לשכול, לקחת חלק בפרויקט חשוב זה, להנציח את יקיריהם ולשתף אותנו בכאב הטמון לעולם ועד בליבם.
ניצן אביב הוא מנכ"ל מגוונים מרכזים רב תחומיים רמת השרון
הירשם ל-
רשומות (Atom)