 |
| נעמי בן-אסא |
השכול הוא אובדן המביא לתחושות כאב שאינם ניתנות לתאור במילים.
חווית ה״אין״, עצבות, בדידות, כאב נפשי וגעגועים עזים מפלחים את האדם וגורמים לתחושה שהחיים איבדו משמעות. כל מנגנוני הנפש עוברים טלטלה, הצפה של תחושות עוצמתיות,כעס אשמה ויאוש מלווים את הקיום ההוויתי של המשפחה. עוברים חודשים ארוכים ולעיתים שנים של עליות ומורדות בדרך לחזור לתפקוד מקצועי ואישי, ולעיתים גם לשמחת החיים.
יורם קניוק בספרו תש״ח אומר שאינו סומך על זכרונו, הזיכרון לדבריו ערמומי ואין בו אמת אחת.
בעיבוד השכול כל אדם מפתח אורח חיים שבו הוא מנסה לשלוט ברמת הגילוי או ההסתרה של הכאב. כאשר האדם משחזר דברים, יוצר, בונה סיפור, החומרים הקשים קצת מתרככים. הנארטיב של היום שונה מהנארטיב של ימי האסון.
הפקת סרט אישי מהווה תיעוד של חיים שקפאו. הכאב על חיים שנגדעו בעיבם צורב את הלב כפי שהסופר דויד שגרוסמן היטיב לתאר בשירו ״קצר פה כל כך האביב״......
קצר וחטוף ושובר את הלב/ לחשוב שהוא תכף ידעך/ מבטו רק נפקח/ אך התחיל ללבלב/ רק ניתן לי ותכף נלקח. ואת ואני היודעים/ ונורא הדבר שרק הוא לא-/ עד כמה קצרים החיים,/ החיים שניתנו לו/ נדיב ונסער ומכאיב/ קצר פה כל כך/ האביב
בקבוצה, חלק מהמשתתפות היו ילדות ברגע האסון, ובשעת יצירת הסרט הן כבר עברו מזמן את גילו של אחיהן המת. הורים, לעיתים חיו יותר שנים בלי בנם, מאשר איתו. דמותו נשארת דוממת על הקיר, אולם בתודעתם התמונות חיות וזורמות.
העבודה היצירתית על הסרט יוצרת שינוי בהרגלי ההסתרה של הכאב.
בכוחותיהם של היוצרים, המת קם לתחייה.נוצרת חוויה ממשית של שליטה. הם חוו מציאות שבה היו קורבנות של הנסיבות.
האופן שבו חברי הקבוצה משתפים בתהליך עבודתם על הסרט, כלומר, מהלך הראיונות המורכבים, המעבר מדיבור לעשיה, מהסתכלות מרפרפת ועימות עם חומרים אמתיים. מתאפשר תרגול אקטיבי של חוויות שבהם חשו פעם פסיביים.
אדם היוצר נפגש עם דמיונו ועם מחשבותיו הפנימיות ומגשים אותם בעולם החיצוני. היצירה מעצימה אותנו, ומחברת אותנו לחלק הבריא שבתוכינו, לכוחותינו,
לחלק הבורא.
לפי וויניקוט, ״העצמי האמיתי״ מכיל את החלקים האוטונומים, שומר על זכותנו לחופש, לכוח, ליצירה, לשחרור מדעות קדומות מול לחצי המציאות להסתגלות. זאת בשונה ״מהעצמי השקרי״ שוויניקוט מיחס לחלק הדרשני והכאוב שבתוכינו, שם קשה לאדם לדעת מה קורה לו ומה הוא רוצה.
כאשר אדם עסוק ביצירה, הוא מעצים את ״העצמי האמיתי״, מתוך המקום היצירתי מגיעים כוחות הריפוי, התובנה, השמחה והביטוי העצמי.
עיקר הכוח של הקבוצה הוא שותפות הגורל. הרגשה שאני לא לבד. לא רק לי זה קרה. לאחווה שנוצרת בקבוצה יש כוח מרפא. האדם מרגיש שהוא מתקבל ללא קשר לעברו, גילו ומעמדו, זה מעודד אותו לקחת סיכונים ,להיפתח ולהחשף בלא חשש לביקורת.
הקבוצה יחד עם המנחה, היא מיקרוקוסמוס חברתי. מתפתחת בה תרבות וכללי התנהגות משותפים. המשתתף, שרוצה להרגיש אמפטיה ושייכות, מזדהה עם הנורמות של הקבוצה לכיוון גדילה והתפתחות.
המשתתף עוזר לא רק לעצמו אלא גם לאחרים ובזה יש עוצמה גדולה.
פרויקט התיעוד האישי הפך לחוויה משותפת של יצירה, חשיבה ודיון ,איך כותבים תסריט, איך מעבירים תחושה למדיה קולנועית. לחלק מהאנשים היה קושי לדבר על יקיריהם, לחלק היתה התנגדות משפחתית לעסוק בנושא. אולם כולם גילו זוויות חדשות על העבר.
נעמי בן אסא פסיכולוגית /ליוותה את מנחה הסדנה
כשנעם
היה בכתה ב', נהרג בעלה של הגננת שלו. הוא כתב לה באותיות ילדותיות - שהוא כל כך
עצוב שהוא אפילו לא צחק כל היום. שבע
שנים לפני מותו השאיר נעם בתאו בטייסת מכתבי פרידה, למקרה שייהרג, לאשתו האהובה,
לבנותיו המקסימות ולנו. לנו כתב, בין
השאר, שהוא מרחם עלינו כיוון שאנחנו מאבדים עם מותו, את בננו השני, ומקווה שנעשה
הכול כדי להכניס לחיים שלנו את החיוך והאושר.
לאחר
מותו של נעם בכורינו, שמענו על הפרויקט של 'משפחות עורכות זיכרון' ונראה לנו נכון
מאד להצטרף אליו. אצלנו בבית, בנינו, נעם ואיל, הנהיגו מנהג מדהים: כשנשבר לי כלי
זכוכית, הם בזריזות נחלצו לאסוף את השברים ואחרי דקות ספורות לא ניכר שהיו שברים.
השתיקה אודותיו ליוותה והציקה, אף הגבירה הרצון והסקרנות,
לדעת כל שניתן על חייו, תכונותיו ואישיותו.
