וידאו - המשתתפות מספרות על המסע - מחזור שלישי 2013

לינה כותבת לאחיה יעקב לילו ז"ל

לינה קידר כותבת מכתב לאחיה

יעקב לילו ז"ל 1947-1967

אחי היקר והאהוב יעקב ("לילו" בפי חבריך...)

תמונתך נמצאת בסלון ביתי, אני מביטה בה בכל הזדמנות ועיניך הטובות, הרחומות מחזירות לי מבט עם חיוך צנוע מרומז בזווית הפה, מתחת לתחילתו של שפם דקיק.

אחי הצעיר, גדלנו יחד עד שהתגייסתי ואח"כ עברתי ללמוד בירושלים. לצערי, דווקא בשנים המשמעותיות בחייך, בשנים בהן בגרת, הפכת מילד לנער ואח"כ לגבר צעיר, חייל יפה-תואר בנוי לתלפיות, לא הייתי לצדך. לא הייתי מספיק קרובה כשהפכת למפקד כיתה צעיר בצנחנים, מפקד האחראי על חיילים הצעירים ממנו אך בשנה.

 שמחתי על ההזדמנות שנקרתה בדרכי להפיק עבורך סרט זיכרון. תוך כדי עשיית הסרט התאוויתי למלא את החלקים החסרים בפאזל הזה של חייך. הפרקים אותם החמצתי. בנוסף ובעיקר, רציתי להנציח אותך למען אלה שיודעים עליך אך לא הכירוך; כדי שבני ובן דודי שנקראים על שמך יכירו מקרוב את האדם שעל שמו הם נקראים ויתגאו בו.

במהלך הכנת הסרט פגשתי את החברים שלך, גברים בוגרים, סבים לנכדים חלקם מקריחים, חלקם מגדלים כרס. כולם זוכרים אותך באהבה ובגעגועים. דבריהם עליך רגשו אותי לא פעם עד דמעות.

בשירו "אחרי מותי" כתב ביאליק:

אחרי מותי ספדו ככה לי
היה היה איש- וראו איננו עוד
קודם זמנו מת האיש הזה
ושירת חייו באמצע נפסקה

כמו בשיר, גם מותך בא קודם זמנו. אך בניגוד לביאליק, שירת חייך לא באמצע נפסקה. בשירת חייך נכתבה לכל היותר שורה אחת. חייך היו כל כך קצרים. לא ניתנה לך הזכות ולא ההזדמנות להתפתח, לצמוח, לעשות ולהשאיר את טביעות אצבעותיך בעולם. בכל זאת, במרחב הזמן והמקום המצומצמים כל כך שהוקצו לך, השארת בלב כל אלה שהכירוך חותם שלא נמחק למרות השנים הרבות שעברו.

שמך קשור במעשים טובים, בהפגנה של חברות, אכפתיות, אופטימיות ושמחת חיים. המעט שהספקת ראוי הוא להיזכר. וכך בין היתר זוכרים אותך חבריך:
מרסל: "אני זוכר את לילו בחור מנומס, עדין נפש, מנסה לעזור ולפייס את כולם, מ"כ חברמן, בחור לעניין שניתן לסמוך עליו במאת האחוזים".
אברמיקו: "כך זכרתי את לילו: ירוק עיניים, חיוך גדול, בחור חזק, אתלטי וטוב לב. ברגעים הקשים שהיו לנו לילו חייך את חיוכו המקסים".
הלל: "לילו היה מקלען מצטיין, חבר אמיתי, אוזן קשבת לכל דבר ועניין".
מושין ז"ל: "אני רואה את לילו גבוה, שחום ומחייך. תמיד מחייך. אף פעם לא מתלונן. תמיד ידע לומר מילה טובה לחבר, ידע להושיט יד לעזרה. כן גם הפעם הושיט יד לעזרה, אך הייתה זו הפעם האחרונה".

חבריך אמרו גם שהיה לך חוש הומור ואני זוכרת איך שיגעת את כל השכונה כשהתחפשת בפורים לצ'רלי צ'פלין. אני זוכרת גם, בהקשר לנימוס, איך הקדמת לברך בשלום את כל מי שנקרה בדרכך.
ואני לא יכולה לשכוח שלא קראת לי בשמי אלא פנית אלי בכינוי "אחותי". כמה אינטימיות, חיבה וקירבה הרגשתי בפנייה זו.

בעזרת חברייך למדתי משהו שיש לו חשיבות קיומית עבורי. באותו לילה מר וקודר לא היית פזיז, נמהר, או חסר אחריות. לא פעלת מתוך דחף של שכחה עצמית. באותו לילה היית אתה בכל רמ"ח אבריך: המ"כ שהוביל את הכיתה והולך בראשה, החייל הלוחם שמחויב למשימה, המ"כ שדואג לפיקודיו, החבר שמושיט יד לעזרה. לאותו מעמד התנקזו כל אותן תכונות ויתרונות שלך, אך למרבה האסון הן שהביאו לסופך הטראגי. חונכת על אמון הדדי בין הלוחמים; שאפשר לסמוך על אחרים כפי שאפשר לסמוך עליך. אך טעית, אחי היקר. לא כולם קורצו מאותו חומר טהור שקורצת אתה.

בשיחות עם חבריך שמעתי על האופי שלך ושגרת התנהגותך בצבא. בעזרתם הבנתי, הפנמתי והטמעתי בנפשי ובמוחי, באופן חד משמעי וברור שבנסיבות ההם, באותו מצב, ובאותו הלילה אתה לא יכולת לנהוג אחרת. חד וחלק! מרגע שקלטתי זאת לא יכולתי יותר לכעוס עליך. כי כן ,אחי היקר, כעסתי. כעסתי שלא שמרת על עצמך, שלא נזהרת, שסיכנת את עצמך, שחשבת קודם כל על ביצוע המשימה ולא על ביטחונך האישי. שהיית כל כך נחוש להיות בסדר, לעשות את מה שחשבת שאתה חייב.

היום אני כבר לא יכולה לכעוס. עם כל הקושי, אני מבינה. אתה מימשת את עצמך. באותה שנייה ארורה התחברו כל תכונותיך, היית תמצית הווייתך.

הכעס מתפוגג. את מקומו תופסת תוגה עמוקה. התהום השחורה שנפערה בנפשי העמיקה והתרחבה. אני הפסדתי את החבר הטוב ביותר והיקר ביותר שהחיים יכלו להציע לי, ילדי הפסידו דוד שאין שני לו. החמצה שאין לה פיצוי ואין לי נחמה.

"החיים אינם החיים אותם אנו חיים. החיים הם האהבה והזיכרונות, לכן יש מתים החיים בעולם!"

אל ההנצחה באתר "יזכור" לחצו כאן.

קטע מהסרט על יעקב לילו ז"ל

 

לינה קידר על המסע האישי

לינה קידר – אחותו של יעקב (ג'קי) לילו -  כותבת על המסע האישי

אני אחותו של יעקב (ג'קי) לילו ז"ל.   למעלה משנה אני משתתפת בפרויקט "משפחות עורכות זיכרון", פרויקט משותף של "יד-לבנים"  ברמת-השרון והטלוויזיה הקהילתית של "מגוונים" רמת- השרון.

שנים התקנאתי במשפחות שיכלו להקים מפעלי הנצחה ראויים ליקיריהם. ידעתי שיד משפחתנו קצרה מלהנציח את אחי בדרך ראויה ומכובדת. הוא עזב אותנו כל כך צעיר. הוא הספיק כל כך מעט.

כשהתוודעתי לראשונה על קיומו של פרויקט הנצחה זה ועל ההזדמנות שאוכל לקחת בו חלק, די שמחתי. לא שהיה חשש שיום אחד יעלם אחי מזיכרונם של אלו שהכירו אותו, אך הורינו כבר לא בחיים והאנשים במשפחה שזכרו אותו הולכים ומתמעטים. לכן חשבתי שיהיה זה מן הראוי, ובעצם אף הכרחי שיישאר ממנו משהו, בנוסף לתמונות, עבור הדורות הבאים ועבור אלה שיודעים עליו, אך לא זכו להכירו.

שני בני משפחה, בני ובן דודי נקראים על שמו,  ומאוד רציתי שתהיה להם הזדמנות לשמוע עליו  וכך להכיר ולהוקיר את מי שעל שמו הם קרואים.

לאחר ההתלהבות הראשונית באו הספקות והחששות. האם אוכל להרים פרויקט כזה מחייב? עברו כל כך הרבה שנים, היכן אמצא את האנשים הנכונים?  וגם כשאמצא, אולי לא יזכרו או לא ירצו לגעת בזיכרונות? האם התוצאה תהיה ראויה לזכרו?

לינה עם ענבר ודמירל

גם על עצמי חשבתי. אומנם הזמן לא מרפא את הכאב, אך בכל זאת, אחרי 46 שנים גלד דק כסה את הפצע. האם נכון לסדוק את הגלד הזה? האם נכון לגרום לפצע לדמם מחדש? בהתייעצות עם ילדי ובני ביתם התברר לי כי לדעתם ההתמסרות המחודשת לטיפול בשכול, לא תטיב עמי. הם סברו שעלי להניח למוות ולמתים ולדאוג לחיי. גישה זו כמובן הוסיפה לבלבול ולהיסוסים.
בסופו של דבר החלטתי להצטרף לפרויקט ולעשות כמיטב יכולתי להצליח במשימה.

כאן פגשתי אנשים במצבי וקבלתי עידוד ותמיכה מצדם ומצד הצוות המלווה. השיחות הגלויות, הדיון בקשיים, חוזקם של אחרים – חיזקו גם אותי.
נתתי את מלוא אמוני באנשי המקצוע שהבטיחו כי יש בסוג זה של טיפול מן אוורור לנשמה שבעקבותיו אולי אוכל להניח את טראומת השכול לצדי, באופן שאמנם היא תמשיך ללוות אותי אך תפסיק לשלוט בי.  משקלה של המועקה יפחת וכתוצאה ההתמודדות עם החיים תהיה קלה יותר.
כמובן שעיקר התקווה שלי היא שהמטרה הראשונית תושג, ואני אחזיר ולו באופן צנוע את חוב ההנצחה שאני חבה לאחי.

אני מתפללת שהתוצאה תהיה ראויה לו.