המשתתפים מדברים על הפרויקט - מחזור רביעי 2014

בני המשפחה של ניצן שחר ז"ל, גיא ויינשטוק ז"ל, שמעון דרעי ז"ל

מדברים על המסע שעשו במהלך חודשי העבודה על הסרט.

 

שמעון דרעי ז"ל

שמעון דרעי (ז"ל)

שמעון דרעי ז"ל

שמעון נולד בחיפה ב- 15.4.40 להוריו דוד ומרים ז"ל, בן זקונים ולו עוד שמונה אחים ואחיות.האב יליד צפת, דור שביעי בארץ למשפחת אדרעי, האם עלתה מסוריה. המשפחה הייתה חמה ומלוכדת אבל קשת יום. למרות התנאים הלא קלים ההורים עודדו את כל ילדיהם ללמוד ולהתקדם. שמעון היה תלמיד טוב, זכה למלגה, דבר שהקל מאוד. כדי לסיים את התיכון, שמעון היה צריך לעבוד ולעזור במימון לימודיו. הוא היה חניך בתנועת מחנות העולים, שבתקופת גיל ההתבגרות הייתה לו כבית שני. שמעון אהב את הארץ ואהב מאוד לטייל בה.

מדי פעם היה לוקח תרמיל ומים היה יוצא לתור את הארץ. היה שובב, הרפתקן, נועז ועקשן ותמיד מוקף חברים. בצבא התנדב לצנחנים. לאחר הצבא עבד שנה "בתעשן" כמסגר, אבל המשיך לחפש את דרכו עד שהגיע לשרות הביטחון. היינו חברים כשנתיים וחצי, הוא היה מסור, אכפתי, חם ואוהב. אביו נפטר שנה לפני שנישאנו.  נישאנו באוגוסט 1966 וב-5.9.67 שמעון נהרג מירי כוחותינו, במבצע למעצר מחבלים בג'נין, כשהיה בן 27. אני נותרתי בהריון ובפברואר 1968 נולד בננו הנושא את שמו.

אל ההנצחה לשמעון דרעי ז"ל  לחצו כאן

 

רחל דרעי- לישנסקי אלמנתו של שמעון - על הפרויקט:

הזיכרונות החיו הרבה רגשות ותחושות ומעבר לכאב הגדול על האובדן, אני חשה גם החמצה. אלמנות, זה פצע שעם השנים מגליד, אבל נשאר כואב, רגיש ולעיתים מדמם.    מכיוון שהתאלמנתי בהיותי בהריון, אמרו לי: "תשתדלי לא לבכות, כי זה לא טוב לתינוק".     וכנ"ל בזמן ההנקה. לכן בכיתי בעיקר בלילות.

כדי להשתקם ולהתקדם בחיי, נעלתי את חיי הקודמים במגירה ולא העזתי לגעת בה.

כשפנו אלי בעניין הסרט, מיד ידעתי שזה הזמן.   היה לי ברור שאני זקוקה ליוסי שיהיה אתי ולידי, כי חששתי שלא יהיו לי כוחות לעבור הכל לבד, ולבד כבר הייתי.  הזמנתי את מרגלית, אחותו של שמעון, להצטרף כדי להוסיף עוד מימד משפחתי למסע.

אני עושה את הסרט, כדי להנציח את שמעון ז"ל וכדי לספר לשישי ולילדיו, מי היה אבא שלו.   וכדי שילדי האחרים ילמדו על עברי הרחוק.

אני מקווה שהמסע יביא מזור לנפשי ויקל במקצת על הצער הכרוני שמלווה אותי.

בני משפחה של שמעון על הפרוייקט

יוסי לישנסקי,  בעלה של רחל:

כשיצאנו למסע, הודעתי שאני רק הנהג. לא מעורב ולא מתערב. אלא שבמציאות הדבר לא מדויק, אני שותף לטוב ולרע, אנחנו מתמודדים ביחד עם בעיות שהחיים זימנו לנו.

כל אחד בדרכו, אני בד"כ בתמיכה כשהפעילות היא של רחל. לא יכולתי להתעלם מעברה של רחל, כאישה צעירה בהריון ובחטף אלמנה, ובכלל אני לא יכול לתאר לעצמי מצב שהעבר יכול להיעלם ואני יכול להתחיל חיים משותפים כשהגיליון חלק. רחל היא חלק ממני וגם עברה חשוב לי. באמצעות הסרט הכרתי איש צעיר אנרגטי, בננו שישי בהרבה פעמים נראה כמוהו וחשוב שיידע הוא גם על מטענו הגנטי. הכרתי עוד נדבך של רחל וזה חיזק לי דברים שידעתי עליה. גם אם קשה לפעמים נדע להתמודד יחד כי ההתמודדות והרצון להתמודד הוא הדבר החשוב.

שישי, בנו של שמעון:

במסע הזה הרבה רגעים של מחשבה, של עצב, רגעים של קבלה וגם רגעים של מעט שמחה ותודה. המסע הזה גרם לי להעריך את קדושת הזמן וארעיות החיים. זרק אותי לחשוב האם אני חי נכון, נכון למשפחתי ונכון לצוואת אבי, נכון כלפי עצמי.

בהתחלה לא הבנתי את גודל המסע, את עוצמתו. הלכתי אחרי אמי, התבוננתי בה בחמלה ולאט לאט ככל שהרחקנו לכת הרגשתי שאנו הולכים יחד יד ביד. מסע שלה ומשלב מסוים שלנו. פעמים רבות הרגשתי שמדברים באבי שמעון ז"ל, מדברים עלי. כל כך הרבה דברים מסיפור חייו, מהאיש שהיה שנמצאים בחיי שלי.

תודה גדולה לכל מי שעזר, השתתף ושיתף אותנו. כל חתיכת מידע, סיפור קטן ותמונה דהויה הצטרפו יחד ויצרו עבורנו מסע בזמן שמעביר היטב את רוח הימים ההם וחיוכו של האיש ההוא, אבי שמעון ז"ל.

תודה גדולה לצלמים שלא ויתרו, התעקשו, שאלו ולפעמים קצת "חפרו", אבל הכל לטובת העניין בצורה מקצועית ורגישה כאחד.

תודה לאימא שלי שגם הפעם הסתערה על הפרויקט באומץ, ביושר, בפתיחות ובנחישות, לא ויתרה לאף אחד גם כשזה כאב.

תודה גדולה לאבא יוסי שבדרכו הענווה תמך, עודד, כיוון ובעיקר אפשר לנו ללכת בראש מורם לאותה הדרך.

מרגלית, אחותו של שמעון:
לפני מספר חודשים סיפרה לי רוחל'ה, על פרויקט שיוזם אגף ההנצחה של השב"כ ובו יופק סרט הנצחה על אחי שמעון ז"ל. הסרט יורכב מתחנות במסע האישי של הזיכרון, מילדותו ועד נפילתו. בתחילה רגשות של כעס וכאב מילאו אותי. התעקשתי להבין למה צריך לחפור בפצע ובכאב המלווה אותנו מזה 46 שנים.

לאחר התלבטויות רבות, חשיבה והתייעצות עם משפחתי הגעתי למסקנה שלאחייני שישי, בנו של אחי ז"ל, שלא ראה את אביו מעולם, תינתן הזדמנות נדירה לגלות את האדם שהיה אביו, תכונותיו כבעל, אח, חבר ולוחם.

יצאתי למסע זה עם חששות ורגשות מעורבים. כאחי הקטן במשפחה ברוכת ילדים, הקשר בינינו הדוק ואוהב באחוות "אחים קטנים".

כשאחי נפל, הכאב והאבל היה קשה מנשוא ובמשפחתי לא שאלו שאלות וקיבלו את רוע הגזירה משמיים.   בתחילה, רציתי מאוד לסייע ולתרום, להוסיף מידע ולספר את סיפורו של אחי אך הרגשתי שזיכרוני (לאחר יותר מ50 שנה) בוגד בי. לא הצלחתי לחלוק מזיכרונותיי אך הקשבתי בצמא לסיפורים המרתקים על אחי, נודעו לי פרטים חשובים על נסיבות נפילתו ובעיקר הייתי שם, חלק מקבוצה, חוליה בתוך המשפחה- רוחל'ה, יוסי, שישי ואנוכי. התרגשתי לא מעט והרהרתי על מקומי בתוך הקבוצה הזאת. היום אני בטוחה שנוכחותי הייתה חשובה והיוותה חלק נוסף בסיפור הלא שלם הזה.

במהלך המסע לאט לאט נפתח אצלי צוהר של זיכרונות ורגשות כלפי אחי. המשחקים, הריבים והצחוקים של שני ילדים קטנים. כחלק מהתהליך, חזרתי בזמן לבקר בבית ובשכונה בחיפה בה נולדנו וגדלנו. המראות והריחות מילדותי לצד שמעון חזרו ועלו.

גיליתי מחדש את גיסתי רוחל'ה, אישה משכמה ומעלה, ואת בנם שישי.  הכרתי מחדש את החברים ששמעון למד וגדל איתם. גיליתי אח צעיר, אוהב חיים, חברותי ואמיץ, אוהב ודואג למשפחתו הצעירה שרק התחילה את חייהם המשותפים. שמחתי לפגוש לוחמים וחברים שמספרים על שמעון בזיכרון חד, כאילו לא עברו 46 שנים, שזוכרים ואוהבים אותו.

התרגשתי להביט מהצד על שישי שומע ולומד על אביו, על כמה שהיה אדם אהוב ומרשים, שיש להתגאות בו ושיוכל לספר עליו לילדיו ונכדיו.

בהמשך מסע זה נפתחתי, הסתקרנתי ורציתי לשמוע עוד ועוד על אחי בתקופת חייו הקצרה. כיום אני מלאה ברגשות ואיני יודעת כיצד אתנהל בגמר הפרויקט המלווה אותי, אבל את הידע על אחי האהוב, התחושות והזיכרונות, אעביר לילדיי, נכדיי ולכל משפחתי.

אני מודה למחלקת ההנצחה על היוזמה המבורכת, על הסיורים והצילומים אשר ליוו אותנו כל הדרך במסענו לעבר, צעד אחר צעד למען הדורות הבאים.