נורית אלעזרי על בנה צחי

סגן יצחק (צחי) אלעזרי נפל י"ט בסיון תשמ"ב (10.06.1982)
בן 26 בנופלו

צחי ונילי אחותו נולדו למשפחה שבה האב היה קצין בצבא קבע, שירת בחיל רגלים, וראה בצבא באותו זמן ייעוד חשוב והכרחי בהקמת מדינת ישראל ושמירת בטחונה. הוא היה גאה לשרת ב צ.ה.ל. החיים בבית אלעזרי התנהלו לפי מצבים ואילוצים שהוכתבו ע"י התפקידים של האב יעקב במסגרת הצבא.  טיפול וחינוך הילדים היה בעיקר בידי האם נורית, מעקב הלימודים ואסיפות הורים היה חלקה של האם גם כן. היו שינויים במקומות מגורים מדי פעם בערים שונות ובארצות שונות. כל שינוי חייב מגורים חדשים, בית ספר חדש, מורה חדשה,חברים חדשים ושפת דיבור מיוחדת למקום.

לזכותו של צחי ייאמר שההסתגלות  לשינויים הייתה מהירה, אף פעם לא התלונן, למד לחיות ולזרום איתם. היו מקומות שהשאירו עליו עקבות או השפעה וידע יותר מאחרים.

סינגפור, שבה בילה 4 שנים, הייתה ארץ שלא הכיר, לא ידע מאומה על הגרים בה או את שפתה. בגיל 9 שנים בלי לדעת מילה באנגלית התחיל לימודיו בכתה ד' בבית ספר אמריקאי שנמצא מתאים יותר לשנת הלמודים שלנו. שם למד לדבר, לכתוב אנגלית, הכיר ילדים שנעשו חבריו ומצא שפה משותפת איתם. היה לו טוב בסינגפור. אבא היה עסוק אך בכל יום היה בבית.

עד גיל 13 שנים לא הייתה לו הזדהות עם מה שאביו עבד. לאביו לא היה זמן ללמוד איתו או לשוחח איתו. וככל שגדל זה הפריע לו. כשחזרנו ארצה עברנו לגור בטבריה בזמן תקופת ההתשה בגבול הירדני והסורי.  כשאביו קיבל את הפיקוד על חטיבת צמח ואחראי על האזור,  התחיל צחי להבין את מה שעושה אביו,  ואת כובד האחריות שמונחת על כתפיו, ואז התחילה הזדהות, הערכה וקצת גאווה באבא שלו.

כשהיה בגיל 14 חזרנו לרמת השרון, לביתנו, היה זה בשבילו מקום חדש ישן. חברים חדשים, בית ספר תיכון עם אוירה שונה ותוכן חדש. צחי התאהב ברמת השרון . אהב את הבית, את התיכון, את חבריו וחברותיו לכיתה והסביבה.



אף על פי שהיו לו בעיות מבחינת לימודים, שפה והתמצאות בחומר כמו תנ"ך, עברית, דקדוק, הוא לא רצה עזרה והתמודד לבד עם כל הקשיים. בבי"ס התיכון חיבבו את צחי הוא היה חבר מערכת בעיתון-ידיעון הכתה.  כמו כל נער היו לו מאוויים ורצונות שרצה להשיג ולממש,  כמו להיות טייס, ואז בניתוח המצב שינה מסלול.



צחי על הטנק

צחי ביקש  להתגייס לשריון.  אז אביו  שירת בצבא בדרגת תת אלוף, בתפקיד רמ"ט פיקוד מרכז. במאמצים צחי הסתיר מחבריו או מפקדיו את עיסוקו של אביו. הוא אמר אני ברשות עצמי אשפט לפי מעשיי. אעשה את דרכי בצבא בכוחות עצמי.

חבריו בצבא ציינו את נחישותו רצינותו התנהגותו לחברים הזקוקים לתמיכה או עזרה. כשראה שנעשה עוול לא התבייש להתריע או לעבור לדרך חדשה.

כשהיה מדריך למשלחת מדריכי נוער מאוסטרליה תיארו אותו כדמות הצבר הישראלי האולטימטיבי,  בלבושו,  התנהגותו,  בדיבורו, דיעותיו ומעשיו.

הם אהבו אותו והעריכו אותו והתכתבו איתו. גם באוניברסיטת בן גוריון בלט בלמודים ובחיי החברה. צחי כמו שהכרתי אותו היה רוצה לראות את הדורות הבאים בישראל  הולכים בדרכו אוהבים את ארצם, גאים בה, רוצים לחיות בה ועושים הכול למצוא את מקומם בתוכה.