מסע זיכרון אישי בארבעה שלבים ליצירת סרט תיעודי משפחתי. תהליך תרפויטי מלווה בצוות הנחייה, קבוצת תמיכה, ליווי אישי, תוך גיבוש התוצר הסופי - סרט הנצחה.

סרט - המשתתפים על הפרוייקט - מחזור רביעי 2014

בני המשפחה של
אלברט חורש ז"ל, יצחק איזי מיקא ז"ל, שלמה קרן ז"ל, דוד ארז ז"ל, נעם רון ז"ל,  מדברים על המסע שעשו במהלך העבודה על הסרט.

נעם רון ז"ל


נעם רון (ז"ל)

כשנעם היה בכתה ב', נהרג בעלה של הגננת שלו. הוא כתב לה באותיות ילדותיות - שהוא כל כך עצוב שהוא אפילו לא צחק כל היום.    שבע שנים לפני מותו השאיר נעם בתאו בטייסת מכתבי פרידה, למקרה שייהרג, לאשתו האהובה, לבנותיו המקסימות ולנו.  לנו כתב, בין השאר, שהוא מרחם עלינו כיוון שאנחנו מאבדים עם מותו, את בננו השני, ומקווה שנעשה הכול כדי להכניס לחיים שלנו את החיוך והאושר.

נעם, כילד רך לא צחק כל היום באותה סיטואציה עצובה, ואותנו ביקש להשתדל לשמוח לאחר שימות. לנעם  היו חיים עם אנרגיות אין סופיות. נעם בעל תפישה מהירה וקליטה מושלמת, בעל זיכרון מופלא, תבונה רבה ובעל יכולת הסברה  מרתקת. הוא היה אדם חם, חבר אמיתי, יועץ טוב  ונכון תמיד לתת כתף לכל אדם.

אהבת העם והארץ ואהבת הטבע, היו בראש מעייניו. נעם הכיר את הארץ לא רק ממעוף המסוק, אלא גם דרך הרגלים.    המשפחתיות שלו הייתה אצלו מעל הכול.  נעם האכפתי. כל דבר שחשב שאפשר לשנות, הטיל את כל כובד משקלו ותובנותיו כדי לנסות לתקן. חיפש המצאות לתועלת הכלל ואכן הצליח לשנות הרבה.   אנחנו אוספים, לפי בקשת נעם, טיפות אושר מהמשפחה.

בנוסף  לכך, תוך הכנת  הסרט על נעם, על דמותו האמיצה, הססגונית, על  החיוניות והשמחה שקרנו ממנו, אנחנו מרגישים שבצד הצער על אבדנו, אנחנו מתרפקים גם בחיוך על התקופה שחי אתנו, וכך בעוד דרך  מכניסים קצת אושר לחיינו.

קטע מסרט הנצחה על נעם רון



ציפי וצבי רון על הפרוייקט


ציפי וצבי רון, הוריו של נעם, על הפרויקט:

לאחר מותו של נעם בכורינו, שמענו על הפרויקט של 'משפחות עורכות זיכרון' ונראה לנו נכון מאד להצטרף אליו. אצלנו בבית, בנינו, נעם ואיל, הנהיגו מנהג מדהים: כשנשבר לי כלי זכוכית, הם בזריזות נחלצו לאסוף את השברים ואחרי דקות ספורות לא ניכר שהיו שברים.

עכשיו כשאיל וגם נעם נהרגו ואינם, איך אוספים את השברים?

הכאב שלנו על אובדן נעם הוא כל כך טרי ולא ידענו איך נתפקד.  אבל, כיוון שאנחנו מתמודדים עם אובדן נורא כבר 17 שנה, מאז נפילתו של איל, בנינו השני, ידענו שהנצחה ועשיה עוזרות לנו ולמשפחה.  טוב לנו בהדרכה וביעוץ שאנחנו מקבלים בפרויקט. העובדה שיובל אח שכול, עוזרת להבנה הדדית ביננו ולרגישות שלו כלפינו.

לפי ההדרכה שקיבלנו, ראיינו בני משפחה וחברים וגילינו במסע שלנו גם סיפורים, היבטים וזוויות ראייה שלא הכרנו בקשר לנועם.   הראיונות מלווים בהתרגשות וטלטלה וגם בהשתאות על איזה בן ואדם היה לנו וכפי שחבר ציין "היה כמעין מתגבר שכל כך הרבה אנשים שתו ממימיו". ואיזו תודעת שליחות פיעמה בו.  בעזרת הפרויקט כולנו משתדלים לאסוף את השברים, להתמלא באנרגיות וליצור פאזל מרתק של חייו של נעם.

שיר נושא לסרט על נעם רון ז"ל

 

דוד ארז ז"ל


David Erezדוד ארז ז"ל

דוד ארז ז"ל
As Yoella Harshafi described you so well ,and I agreed as you were  born on the 23rd of May 1942, which makes you a Gemini.  On the 28th of October David Erez lost his life in the Yom Kippur War.  At that time David was living in New York where he was learning the trade of etching and preparing an art exhibition.  When the war broke out he immediately flew to Israel leaving his wife and young son behind.  David was born an artist and from a very young age drew and painted.  He perfected his art when he lived in Melbourne, Australia where he participated in many group shows and won the Australian Bnai Brit painting prize.  In 1965 David came back to Israel and served as a Paratrooper Sergeant in the Israel Defense Force. 

 

קטע מתוך סרט על דוד ארז



אסתר ארז על הפרוייקט

About  the Project  אסתר ארז, אלמנתו של דוד,  על הפרויקט 

Last October 2013 a gentleman called Youval called me and invited me to attend the showing of some film projects that were being projected at Yad Lebanim in Ramat Hasharon. 

Out of pure curiosity and because it was being shown on the 28th of October , which is the day that my husband David Erez was killed I attended.

As many times the thought had crossed my mind to make a movie about my husband and to leave it as a legacy to my son and my grand children.

I went and once I was told who Youval was, wanted to introduce myself and tell him how I was very much interested in the project.  In retrospect I realize that Youval was stressed and that was the reason I was rebuffed.

I was offended but still stayed and watched all the movies with great interest.  At the end I went again to Youval and told him I was very much interested in making a movie about the life and not the death of my husband.

שיר הנושא לסרט על דוד ארז



שלמה קרן ז"ל


שלמה קרן ז"ל

שלמה קרן ז"ל
בחודשים האחרונים מאז שהתחלנו להכין את הסרט עליך, אני מתגעגעת ועצובה יותר ויותר שאתה לא אתנו. איזה הפסד! בזכות המפגשים עם החברים המדהימים שלך, כנרת ואני לומדות להכיר אותך, לאהוב אותך ואת מי שהיית. אנחנו יודעות ומבינות עכשיו מה בעצם הפסדנו כשגדלנו בלעדיך.

אבא יקר שלנו, היית אדם יפה ומיוחד עם חוש הומור והמון חכמה. היית ילד מתוק ואהוב על ידי ההורים המקסימים שלך ואחותך היקרה, דודה אלישבע שלנו. החברים שגדלו אתך בתל אביב הקטנה, הקשיבו לך ואהבו אותך מאוד. 

אנחנו יודעות שמאוד אהבת את הארץ שלנו ואהבת לטייל בשבילי ישראל ברכיבה על אופניים. ולא נשכח כמובן את אהבתך המיוחדת לים, שאותה קבלת מאימא שלך, סבתא באבא שלנו ז"ל.

אבא יקר ואהוב שלנו, אנחנו, כנרת ואני, גדלנו עם המון סיפורים, תמונות ואהבה שמהולה בהערכה גדולה אלייך. תמיד ידענו שהיית טייס מעולה והגנת על המדינה שלנו. ידענו גם שמאוד העריכו אותך בחיל האוויר. אנחנו יודעות כמה אהבת את אמא ושהיית גאה בשתי בנותיך הקטנות.

אבא, אנחנו לומדות להכיר אותך בזכות המסע המופלא שעברנו תוך כדי עשיית הסרט. אנחנו אוהבות אותך וגאות להיות הבנות שלך.

קטע מסרט על שלמה קרן



איילת וכנרת קרן על הפרויקט


אילת וכנרת קרן, בנותיו של שלמה ז"ל,  על הפרויקט:

למסע שאותו התחילה אמא, הצטרפנו באמצע הדרך. ממש לפני התחלת הצילומים קיבלנו את שרביט המסע והמשכנו איילת ואני. זהו מסע מרגש. מסע מרתק. כל מפגש עם החברים של אבא משלים לנו חלק בפאזל הגדול. כל מפגש מגלה לנו עוד דברים על אבא שלנו, האבא שמעולם לא הכרנו. לאט לאט מתקלפות הקליפות ו"הטייס הנועז מכולם" הופך להיות נער, ילד, שיש לו תכונות אופי, סיפור חיים, עולם ומלואו!
תודה ליובל, ליורם ולכל העושים בדבר שמאפשרים לנו להשתתף במסע מרתק זה.

שיר נושא לסרט על שלמה קרן



יצחק איזי מיקא ז"ל


יצחק שמואל (איזי) מיקא ז"ל

יצחק איזי מיקא ז"ל
בשנה האחרונה עסקתי בפרויקט הנצחה שלך. נפגשתי עם חברים משותפים ודיברנו רבות עליך. ניהלתי שיחות עם ביתנו וקראתי את המכתבים שכתבת. כולם הזכירו לי את מי שהיית ואת הזמן שחלקנו ביחד. חשבתי ודיברתי עליך באינטנסיביות, כפי שלא עשיתי מאז נפילתך, לפני 41 שנה. תמונות מחיי נישואינו עוברות לי במחשבותיי ועולות בחלומותיי. מפגישותיי עם אנשים שהכירו אותך במהלך חייך, הצטיירת כבן אדם יפה בנפשו ובגופו, חבר נאמן, אב למופת לילדיו וחבר אוהב לרעייתו.

נפלת במלחמת יום כיפור, ואתה רק בן 34. בחייך הקצרים הספקת להניח יסודות להמשך דרכך בחיים ואף העמדת לך דור המשך.

נולדת בארץ, גדלת בשנות הצנע בתל אביב. ספגת בתוכך את ערכי הציונות, הישראליות ואהבת הארץ. התגייסת לצה"ל בגאווה גדולה. ראית בשירות הצבאי הגנה על המולדת, את עיקר הווייתך כישראלי גאה.

הכירו בינינו חברים משותפים, אני תלמידה בסמינר ואתה חייל בשריון. ראיתי אותך בפעם הראשונה יושב על ברזלי הבימה ואתה גבר יפה תואר. נישאנו בשנת 1962, זוג צעיר חסר כל, אך עם הרבה מוטיבציה להצליח ולהתגבר על הקשיים. התחלנו את דרכנו בקרית גת, שם נולדו ילדינו, אורן ז"ל בשנת 1965 ועינת בשנת 1968. אהבנו לטייל בארץ עם משפחותינו ובלוויית חברינו הטובים. כל טיול מתועד בתמונות ובסרטים שהקפדת לצלם. עבדת במפעל אלקטרוניקה 'גתרון', בו התקדמת בסולם התפקידים ובשנתך האחרונה התמנית למנהל המפעל.

שרתת במילואים,  לעיתים יחסית קרובות,  והשתתפת במלחמת ששת הימים. בתקופת שירותך במלחמה כמפקד טנק בשריון, הצלחת גם לתעד בצילום ואף בכתב, מצבים שהיית בהם ואת רגשותיך בזמן אמת. תיארת את הכאב בנפילת חברך לקרב לאחר שניסית להציל את חייו ברגש וכנות חזקים כל כך. נחשפתי לכתיבך בפעם הראשונה רק עכשיו וכאילו שורות אלה נכתבו עליך.

לאחר מלחמת ששת הימים עברת קורס קציני שריון. שרתת במילואים במחנה צבאי ליד ירושלים והשתתפת עם טנקים ושריונאים בשחזור כיבוש ירושלים. תיעדת בסדרת שקפים אותם הראית וסיפרת בהרצאה שהתקיימה בבית התרבות של קרית גת בחסות ראש העיר. 4 שנים לאחר מותך, אסף אורן, אז ילד בכיתה ו', את כל רשמיך והציג אותם בפני כיתתו במסגרת לימודי ירושלים. אורן היה כל כך קשור אליך, ולא חלף לו יום ללא געגוע.

במותך השארת ילדים יתומים רכים בשנים. אורן ז"ל שהיה בן 8, לא התאושש מהאובדן והמשיך לחיות בצלך עד שמלאו לו 23. עינת, שתבדל לחיים ארוכים, היתה בת 5 במותך. עינת נישאה ללויד ואיתו היא גרה בנורבגיה. נולדו להם לפני 21 שנים שלושה בנים מקסימים, תום, בן ואריק, הנכדים שלך. כיום הם גברים יפי תואר, סטודנטים באוניברסיטה.

גם אני התחתנתי (ואף התגרשתי). מנישואי נולדה לי ילדה מקסימה ושמה ימית. היום היא בת 34, בגילך... לימית שני ילדים מתוקים, אלון ודולב.

איזי, אתה חסר לי, יהי זכרך ברוך.

קטע מסרט על יצחק איזי מיקא ז"ל



גליה מיקא טל על הפרוייקט


גליה מיקא טל, אלמנתו של יצחק,   על הפרויקט:

מידי ערב יום ראשון נפגשנו במגוונים גולן, חמש משפחות. יושבים ומדברים וברקע חמישה חללים. חמישה חיילים שהלכו לעולמם והשאירו אותנו, אלמנות, הורים ואחים שכולים. מידי שבוע, בהדרכתו הצמודה של יובל, התעדכנו בהתקדמות הפרויקט האישי של כל אחד מהחברים.

40 שנה עברו מאז שאיזי שלי נפל במלחמת יום כיפור, בקרב בסיני בדרך לתעלה. אירועים וזיכרונות מפרק א' של חיי עלו במהלך השנה הזו.  נפגשתי עם חברים מהעבר, עם חלקם לא התראיתי מעל 30 שנה. צפיתי בסרטונים, בשחור לבן,  של ילדי מימי ינקותם. סרטי 8 מ"מ הומרו לדיסקים. שורות צפופות על ניירות צהובים הוקלדו ונשלחו במייל.

נכנסתי לפרויקט בהפתעה, ללא הכנה מוקדמת. לא ראיתי מראש סרטים שהכינו קודמי בשלושת המחזורים שלפנינו ואף לא ידעתי על קיומו. בפגישה הראשונה, כאשר יובל הסביר את התהליך החלטתי לנסות ואני מודה על כך.

 

שיר נושא לסרט-יצחק איזי מיקא



אלברט חורש ז"ל


אלברט חורש (ז"ל)

אחי, אלברט חורש, נולד ב-24.12.1952 בבגדד שבעיראק. אלברט היה בן זקונים, אח  לחמש בנות ובן אחד, ראובן, שהיה גדול ממנו בשנתיים. בין שני האחים נוצרה קרבה גדולה עם השנים. הפרש הגילאים ביני לבין אלברט היה יותר משמונה שנים.

החיים בעיראק באותן שנים היו בתוך קהילה קטנה של כמה אלפי יהודים. אלברט הלך לבית ספר יהודי שהיו בו כיתות מהגן עד סוף התיכון. החיים היו סביב הבית, בית הספר, בריכת השחייה והשחייה בנהר החידקל. אלברט, אחי ראובן ואחותי ויוי למדו שחייה בנהר ואת כל החופשות בילו בשחייה בנהר ובבריכה.

בשנת 1961 נהרג אבי, עזרא חורש, בתאונת דרכים כשאלברט היה בן 8. אלברט היה הילד הקטן במשפחה, אך נסיבות חייו גרמו לו להתבגר בגיל צעיר מאוד. המשפחה עלתה ארצה בשנת 1962 כשאלברט היה בכיתה ד'.  קשר מיוחד היה בינו לבין אמי, מרסל חורש. למרות גילו הצעיר הוא הרגיש אחראי לה והיא ראתה בו משענת. המשפחה הייתה מאד מגובשת והוא מאוד אהב ודאג לכל אחד מאתנו.

בגיל הנעורים הוא נמשך לספורט ועסק באופן אינטנסיבי בענפי ספורט שונים. ג'ודו, אימון במכשירי כושר שונים, אימון בחדר כושר וצעדות ארוכות בכל חלקי הארץ. כבר בגיל צעיר יחסית הביע אלברט את רצונו להמשיך ללמוד ולעסוק בספורט בעתיד.

אלברט סיים את לימודיו בבית ספר התיכון והתגייס לגדוד 51 בגולני. במשך כשנתיים שרתו שני האחים, ראובן ואלברט יחד בצבא. אלברט עבר קורס חובשים ומאד נהנה ממנו ובגיל צעיר יחסית, הפך לחובש פלוגתי.

צניעות, רצינות, אסרטיביות, יכולת הקשבה, מחויבות, חוש צדק מפותח ונאמנות למשפחה אפיינו את אלברט. על תכונות אלו שמעתי גם מחבריו בתקופות חייו השונות.

אלברט נפל בניסיון כיבוש החרמון הראשון במלחמת יום כיפור, אחרי שהספיק לטפל בשני פצועים.   ממכתביו האחרונים ששלח אלינו משירותו הצבאי היו לו הרבה מחשבות ותוכניות לעתיד, לאחר שחרורו מהצבא. לצערי הגורל קטע תכניות אלו.

קטע מתוך הסרט על אלברט חורש

 

פריאל חורש על הפרוייקט


פריאל חורש אחות של אלברט על הפרויקט

חייו הקצרים של אחי אלברט, רק 20 שנה, השאירו חותם עמוק וחלל ענק בחיינו.

כבר לפני מספר שנים הרגשתי שהקופסה האטומה בתוכי חייבת להיפתח. חששתי שאני כמעט מאבדת את הזיכרון של אחי, בד בבד עם תחושת ההחמצה שחבל שבני המשפחה שלא זכו להכיר אותו, לא יכולים להכיר אותו אפילו במעט.

עם רגשות מעורבים אלה העזתי לראשונה לנגוע בכאב, כדי להחיות את הזיכרונות בצורה כלשהי. התחלתי לסרוק את התמונות הבודדות, התעודות והמסמכים שנשארו בבית אמי. תהליך זה לא היה קל ועל אף העצב, המשברים והדמעות אספתי פיסה לפיסה וכתבתי קטעי זיכרון ואחסנתי את הכל במחשב.

עברו עוד מספר שנים עד שהבנתי שאני זקוקה לסיוע טכני ונפשי כדי לתת לחומרים מסגרת. הצטרפתי לפרויקט "משפחות עורכות זיכרון" ברמת השרון.  המיזם של 'יד לבנים' ובית הספר לתקשורת של רשת מגוונים, תמכו בי במהלך הכנת הסרט, שהיה מלווה בלא מעט משברים, צער, מבוכה ובעיקר העדר מענה לשאלה באם אני עושה את הדבר הנכון.

 שאלתי את עצמי פעמים אין ספור, מה היה אחי רוצה? וכמובן בסוף פעלתי לפי תחושת בטן. אני מקווה שהסרט יאפשר לבני המשפחה שלא הכירו את אלברט, מפגש מצומצם עם האדם שהוא היה.

אני יודעת שזה המעט שיכולתי לעשות למענו ולמען הדור הצעיר במשפחה. אני מקווה שהסרט שבו ניסיתי להחיות את אחי ולהציל את זכרונו מהשכחה, ראוי לו.  

שיר נושא לסרט על אלברט חורש



המשתתפים מדברים על הפרויקט - מחזור רביעי 2014


בני המשפחה של ניצן שחר ז"ל, גיא ויינשטוק ז"ל, שמעון דרעי ז"ל
מדברים על המסע שעשו במהלך חודשי העבודה על הסרט.
 

ניצן שחר ז"ל


ניצן שחר (ז"ל)

ניצן שחר ז"ל
איך מבטאים געגועים? איך מציירים ים של געגועים לבן שכל כך אהבת? למעלה מ-25 שנים של געגועים שאינם פוסקים וזיכרונות מאותן שנים יפות, שהפאזל היה שלם. רצף של זיכרונות, שנות חייך שלפתע נקטעו ונותרנו רק עם הזיכרונות והגעגועים העזים.

הזיכרונות והתמונות גורמים לנו לחייך ואפילו לשמוח, איך אפשר שלא, למראה ילד יפיפה ושמנמן, תמיד שמח ומחייך, ואחר כך נער שלא מפסיק להתרוצץ ולארגן, והנה הגבר שלא נרתע מלקחת על עצמו אתגרים ומשימות ותמיד ברוח טובה וחיוך ביישני.

לבטח תשמח לשמוע איך במהלך השנים האחרונות, הפאזל המשפחתי שלנו עוטה נכדות יפיפיות ונכדים מקסימים וגם הם כבר מכירים את הדוד ניצן. למרות הצביטה בלב אפשר לומר שאנחנו מאושרים בדרכנו, מוזר לומר מאושרים כאשר הלב נצבט מגעגועים וחלקך בפאזל המשפחתי לעולם יהיה חסר.

אנחנו משתדלים להמשיך ואפילו מצליחים ללכד את המשפחה, לחגוג את כל ימי ההולדת, לטייל בארץ ובעולם ובעזרתה של אמא שאינה שוכחת דבר אנחנו מצליחים לשמוח, לחייך ובעיקר לאהוב.

ממך ניצן אנחנו שואבים את ההשראה והכוח לשמר את שמחת החיים ואת הקשר החם עם ידידים שמתייצבים בכל שנה לזכור ולעודד.

למעלה מ 25 שנה והזמן כאילו עומד מלכת, זוכרים כל דקה, כל שעה, איך בפתאומיות אכזרית הפכנו למשפחה שכולה. עד היום כאשר אנו עומדים  כאן מדי שבוע אנו פתאום שואלים את עצמנו מה אנו עושים כאן? מסדרים את הפרחים בצנצנת, משקים את העציצים, עומדים לידך ומפליגים במחשבות וזיכרונות .

ניצן, הפינה בחדר, תמונתך המחייכת, הזיכרונות הרבים ושמך השגור בפי הנכדים ימשיכו ללוות אותנו כל השנים.

 

קטעים מן הסרט על ניצן שחר ז"ל



 
 
זוכרים ואוהבים,
 נחמה ואריה שחר, הוריו של ניצן. על הפרויקט:
השנה התחלנו את המסע שלנו, במסגרת הפרויקט לצילום סרט הנצחה על בנינו ניצן. קשה לתאר במילים את עוצמת הרגשות אותן אנו חווים. במשפחה החיים מתנהלים כרגיל, נפגשים הרבה עם הילדים והנכדים, אך בתקופה האחרונה ניצן נמצא אתנו בכל מקום, במחשבות, ברגשות, בתמונות, במכתבים, בשקופיות ובשיחות השונות.
אנו שותפים בכל הפגישות עם החברים של ניצן בצילומים לסרט ומרגישים היטב את התרגשותם ונכונותם לספר על ניצן.
כבר למעלה מ-25 שנים שניצן כל כך חסר והגעגועים הם אין סופיים. למרות הכל למדנו כמשפחה לחיות חיים מלאים, עם הרבה תוכן ושמחה ועם ניצן בתוכם. והיום עם עשיית הסרט, חשוב לנו שהנכדים והדורות הבאים שלא הכירו את ניצן, ישמעו את הסיפורים שלנו ושל חבריו.
לנו כהורים, למרות הקושי להתמודד עם הזיכרונות והמראות במסגרת הפרויקט, יישאר הסרט כמזכרת מדהימה לזכרו של ניצן.
יובל ושירה הנחו והובילו את הפרויקט ברגישות, בהקשבה, בסבלנות ובמאור פנים ואנו ההורים מודים להם מעומק הלב. למסע שלנו במסגרת הפרויקט שותפות עוד משפחות מדהימות, דבר שאפשר לנו להיפתח ולהתרגש יחד מהבנים היקרים לכולנו.




שיר נושא לסרט על ניצן שחר



גיא וינשטוק ז"ל


גיא וינשטוק (ז"ל)

גיא וינשטוק ז"ל
על מצבתו של גיא, השני מבין שלושת בנינו, כתוב כי נולד בדרום-אפריקה ב-1967 ועלה לישראל ב-2007. גיא נולד לאם ישראלית ואב מרודזיה (זימבבווה), וספג את תרבותם של סביו, לוחמי השפה העברית מחד, ואת תרבותה של הקולוניה הבריטית – מאידך.

עם חוש הומור חריג, וקשר עמוק עם שני אחיו (בועז ורון), היה הרוח החיה ומרכז הצחוק והשמחה ששרו במשפחתנו כל השנים. שילוב של הומור ואהבת החיים הטובים, ביחד עם נאמנות, מסירות ומחויבות טוטאלית בביצוע עבודתו והשגת מטרותיו. תכונות אלה חזרו והועלו על ידי כל חבריו ומוקיריו בפגישות והראיונות אשר ערכנו איתם.

בחייו הקצרים הספיק לעשות, לחוות, ללמוד, לראות להתנסות וגם ליהנות מהרבה דברים, תחומים, וחוויות. הוא גם ידע להעריך כל דבר.

יותר מכל אהב והעריך את בתו גוני ממנה נאלץ להיפרד, והיא רק בת חמש.     לכאב באובדן בן אהוב, נוספו געגועים עזים למי ולמה שהיה, ואיננו.
 

קטע מן הסרט על גיא וינשטוק ז"ל

 

 
 
רחלה ומיקי וינשטוק, הוריו של גיא,  על הפרויקט:
בתחילת שנת 2014, כשהוזמנו להשתתף ב"משפחות עורכות זיכרון", לא ידענו למה אנחנו  נכנסים. הסכמנו, כי כל התעסקות הקשורה בגיא מעניינת אותנו ורצינו לדעת במה מדובר.
היום, כשאנו בסוף ה"מסע", עברנו כברת-דרך ארוכה בתהליך להכרות עם גיא בננו, האיש הבוגר. חשבנו שהכרנו את גיא ואהבנו והערכנו אותו כבן אוהב, מסור, עליז, בן משפחה למופת. הכרנו אותו גם כאח אוהב לשני אחיו, וכאב מסור ומעריץ של בתו גוני.
אך את גיא החייל והקצין, גיא ההרפתקן במסעות מעבר לים, גיא הסטודנט שסיים שני תארים, גיא איש השב"כ, גיא החבר האהוב על כל מיודעיו- את גיא האיש הכרנו רק במעורפל עד שפגשנו אותו במהלך ה"מסע", כאשר פגשנו ודיברנו עם חבריו, שותפיו לצבא, לעבודה, ללימודים.
מבלי שציפינו קיבלנו "בונוס" במהלך המסע המשותף לנו ולעוד משפחות, כאשר נוצר חיבור  ונבטה בינינו ידידות אמת.    התגברנו על החלק הקשה של המסע ואנו יוצאים ממנו מחוזקים, וקרובים לגיא שלנו יותר מאי-פעם.

 

שיר נושא לסרט על גיא וינשטוק



שמעון דרעי ז"ל


שמעון דרעי (ז"ל)

שמעון דרעי ז"ל
שמעון נולד בחיפה ב- 15.4.40 להוריו דוד ומרים ז"ל, בן זקונים ולו עוד שמונה אחים ואחיות.האב יליד צפת, דור שביעי בארץ למשפחת אדרעי, האם עלתה מסוריה. המשפחה הייתה חמה ומלוכדת אבל קשת יום. למרות התנאים הלא קלים ההורים עודדו את כל ילדיהם ללמוד ולהתקדם. שמעון היה תלמיד טוב, זכה למלגה, דבר שהקל מאוד. כדי לסיים את התיכון, שמעון היה צריך לעבוד ולעזור במימון לימודיו. הוא היה חניך בתנועת מחנות העולים, שבתקופת גיל ההתבגרות הייתה לו כבית שני. שמעון אהב את הארץ ואהב מאוד לטייל בה.

מדי פעם היה לוקח תרמיל ומים היה יוצא לתור את הארץ. היה שובב, הרפתקן, נועז ועקשן ותמיד מוקף חברים. בצבא התנדב לצנחנים. לאחר הצבא עבד שנה "בתעשן" כמסגר, אבל המשיך לחפש את דרכו עד שהגיע לשרות הביטחון. היינו חברים כשנתיים וחצי, הוא היה מסור, אכפתי, חם ואוהב. אביו נפטר שנה לפני שנישאנו.  נישאנו באוגוסט 1966 וב-5.9.67 שמעון נהרג מירי כוחותינו, במבצע למעצר מחבלים בג'נין, כשהיה בן 27. אני נותרתי בהריון ובפברואר 1968 נולד בננו הנושא את שמו.

 

רחל דרעי- לישנסקי אלמנתו של שמעון - על הפרויקט:

הזיכרונות החיו הרבה רגשות ותחושות ומעבר לכאב הגדול על האובדן, אני חשה גם החמצה. אלמנות, זה פצע שעם השנים מגליד, אבל נשאר כואב, רגיש ולעיתים מדמם.    מכיוון שהתאלמנתי בהיותי בהריון, אמרו לי: "תשתדלי לא לבכות, כי זה לא טוב לתינוק".     וכנ"ל בזמן ההנקה. לכן בכיתי בעיקר בלילות.

כדי להשתקם ולהתקדם בחיי, נעלתי את חיי הקודמים במגירה ולא העזתי לגעת בה.

כשפנו אלי בעניין הסרט, מיד ידעתי שזה הזמן.   היה לי ברור שאני זקוקה ליוסי שיהיה אתי ולידי, כי חששתי שלא יהיו לי כוחות לעבור הכל לבד, ולבד כבר הייתי.  הזמנתי את מרגלית, אחותו של שמעון, להצטרף כדי להוסיף עוד מימד משפחתי למסע.
אני עושה את הסרט, כדי להנציח את שמעון ז"ל וכדי לספר לשישי ולילדיו, מי היה אבא שלו.   וכדי שילדי האחרים ילמדו על עברי הרחוק.
אני מקווה שהמסע יביא מזור לנפשי ויקל במקצת על הצער הכרוני שמלווה אותי.

קטע מסרט על שמעון דרעי ז"ל



בני משפחה של שמעון על הפרוייקט


יוסי לישנסקי,  בעלה של רחל:
כשיצאנו למסע, הודעתי שאני רק הנהג. לא מעורב ולא מתערב. אלא שבמציאות הדבר לא מדויק, אני שותף לטוב ולרע, אנחנו מתמודדים ביחד עם בעיות שהחיים זימנו לנו.

כל אחד בדרכו, אני בד"כ בתמיכה כשהפעילות היא של רחל. לא יכולתי להתעלם מעברה של רחל, כאישה צעירה בהריון ובחטף אלמנה, ובכלל אני לא יכול לתאר לעצמי מצב שהעבר יכול להיעלם ואני יכול להתחיל חיים משותפים כשהגיליון חלק. רחל היא חלק ממני וגם עברה חשוב לי. באמצעות הסרט הכרתי איש צעיר אנרגטי, בננו שישי בהרבה פעמים נראה כמוהו וחשוב שיידע הוא גם על מטענו הגנטי. הכרתי עוד נדבך של רחל וזה חיזק לי דברים שידעתי עליה. גם אם קשה לפעמים נדע להתמודד יחד כי ההתמודדות והרצון להתמודד הוא הדבר החשוב.

שישי, בנו של שמעון:
במסע הזה הרבה רגעים של מחשבה, של עצב, רגעים של קבלה וגם רגעים של מעט שמחה ותודה. המסע הזה גרם לי להעריך את קדושת הזמן וארעיות החיים. זרק אותי לחשוב האם אני חי נכון, נכון למשפחתי ונכון לצוואת אבי, נכון כלפי עצמי.

בהתחלה לא הבנתי את גודל המסע, את עוצמתו. הלכתי אחרי אמי, התבוננתי בה בחמלה ולאט לאט ככל שהרחקנו לכת הרגשתי שאנו הולכים יחד יד ביד. מסע שלה ומשלב מסוים שלנו. פעמים רבות הרגשתי שמדברים באבי שמעון ז"ל, מדברים עלי. כל כך הרבה דברים מסיפור חייו, מהאיש שהיה שנמצאים בחיי שלי.

תודה גדולה לכל מי שעזר, השתתף ושיתף אותנו. כל חתיכת מידע, סיפור קטן ותמונה דהויה הצטרפו יחד ויצרו עבורנו מסע בזמן שמעביר היטב את רוח הימים ההם וחיוכו של האיש ההוא, אבי שמעון ז"ל.

תודה גדולה לצלמים שלא ויתרו, התעקשו, שאלו ולפעמים קצת "חפרו", אבל הכל לטובת העניין בצורה מקצועית ורגישה כאחד.

תודה לאימא שלי שגם הפעם הסתערה על הפרויקט באומץ, ביושר, בפתיחות ובנחישות, לא ויתרה לאף אחד גם כשזה כאב.

תודה גדולה לאבא יוסי שבדרכו הענווה תמך, עודד, כיוון ובעיקר אפשר לנו ללכת בראש מורם לאותה הדרך.

מרגלית, אחותו של שמעון:
לפני מספר חודשים סיפרה לי רוחל'ה, על פרויקט שיוזם אגף ההנצחה של השב"כ ובו יופק סרט הנצחה על אחי שמעון ז"ל. הסרט יורכב מתחנות במסע האישי של הזיכרון, מילדותו ועד נפילתו. בתחילה רגשות של כעס וכאב מילאו אותי. התעקשתי להבין למה צריך לחפור בפצע ובכאב המלווה אותנו מזה 46 שנים.

לאחר התלבטויות רבות, חשיבה והתייעצות עם משפחתי הגעתי למסקנה שלאחייני שישי, בנו של אחי ז"ל, שלא ראה את אביו מעולם, תינתן הזדמנות נדירה לגלות את האדם שהיה אביו, תכונותיו כבעל, אח, חבר ולוחם.

יצאתי למסע זה עם חששות ורגשות מעורבים. כאחי הקטן במשפחה ברוכת ילדים, הקשר בינינו הדוק ואוהב באחוות "אחים קטנים".

כשאחי נפל, הכאב והאבל היה קשה מנשוא ובמשפחתי לא שאלו שאלות וקיבלו את רוע הגזירה משמיים.   בתחילה, רציתי מאוד לסייע ולתרום, להוסיף מידע ולספר את סיפורו של אחי אך הרגשתי שזיכרוני (לאחר יותר מ50 שנה) בוגד בי. לא הצלחתי לחלוק מזיכרונותיי אך הקשבתי בצמא לסיפורים המרתקים על אחי, נודעו לי פרטים חשובים על נסיבות נפילתו ובעיקר הייתי שם, חלק מקבוצה, חוליה בתוך המשפחה- רוחל'ה, יוסי, שישי ואנוכי. התרגשתי לא מעט והרהרתי על מקומי בתוך הקבוצה הזאת. היום אני בטוחה שנוכחותי הייתה חשובה והיוותה חלק נוסף בסיפור הלא שלם הזה.

במהלך המסע לאט לאט נפתח אצלי צוהר של זיכרונות ורגשות כלפי אחי. המשחקים, הריבים והצחוקים של שני ילדים קטנים. כחלק מהתהליך, חזרתי בזמן לבקר בבית ובשכונה בחיפה בה נולדנו וגדלנו. המראות והריחות מילדותי לצד שמעון חזרו ועלו.

גיליתי מחדש את גיסתי רוחל'ה, אישה משכמה ומעלה, ואת בנם שישי.  הכרתי מחדש את החברים ששמעון למד וגדל איתם. גיליתי אח צעיר, אוהב חיים, חברותי ואמיץ, אוהב ודואג למשפחתו הצעירה שרק התחילה את חייהם המשותפים. שמחתי לפגוש לוחמים וחברים שמספרים על שמעון בזיכרון חד, כאילו לא עברו 46 שנים, שזוכרים ואוהבים אותו.

התרגשתי להביט מהצד על שישי שומע ולומד על אביו, על כמה שהיה אדם אהוב ומרשים, שיש להתגאות בו ושיוכל לספר עליו לילדיו ונכדיו.

בהמשך מסע זה נפתחתי, הסתקרנתי ורציתי לשמוע עוד ועוד על אחי בתקופת חייו הקצרה. כיום אני מלאה ברגשות ואיני יודעת כיצד אתנהל בגמר הפרויקט המלווה אותי, אבל את הידע על אחי האהוב, התחושות והזיכרונות, אעביר לילדיי, נכדיי ולכל משפחתי.

אני מודה למחלקת ההנצחה על היוזמה המבורכת, על הסיורים והצילומים אשר ליוו אותנו כל הדרך במסענו לעבר, צעד אחר צעד למען הדורות הבאים.

שיר הנושא לסרט על שמעון דרעי