מסע זיכרון אישי בארבעה שלבים ליצירת סרט תיעודי משפחתי. תהליך תרפויטי מלווה בצוות הנחייה, קבוצת תמיכה, ליווי אישי, תוך גיבוש התוצר הסופי - סרט הנצחה.

משה שאקי ז"ל


 לני עדן - אחות

משה שאקי ז"ל
ב"שבעה" למותו של אחי, משה, באוקטובר  1973, כתבתי שירים. זו הייתה הדרך שלי לטפל באבל ובשחור שצבע את חיי. לפני שלושים ותשעה   שנים כתבתי כך: “בלילה עת הבית יידום, ואנוכי בנפשי ערה, הוזה בך כבחלום, לו רק ראיתי העיניים, לו רק נשקתי לשפתיים,והעברתי היד חרש חרש, בבלורית הזהב שהייתה רק אמש, ותפסני חיוכך באמצע המעשה, ואני רק ביקשתי עידוד לחיי בעולם הזה...”
שלושים ותשע  שנים  אחרי השיר אני חוזרת לטפל בפצע, להביט בו בהשלמה ובמעט נחמה. גייסתי תעצומות נפש להיפגש עם חברי הילדות של אחי, לבקר בחדרו בפנימייה הצבאית, לקרוא את היומן שכתב ולשמוע על אהבותיו ומאווייו בחייו הקצרים.  
תוך כדי עריכת הצילומים והראיונות התגבשה ההחלטה שצריכים וחייבים לשמר את הזיכרונות. פגשתי חברים, לוחמים לנשק, חברים לספסל הלימודים, מפקדים וחברי ילדות. מצאתי אנשים שרק חיכו שאגיע אליהם ונפתחו אלי עם כאב ולעתים עם בכי. עברנו חוויה מזככת וידענו כי אנחנו עושים את הדבר הנכון.
אני תקווה שהסרט שבחרתי לעשות יקרב את דמותו לילדינו וינחיל להם זיכרון חי ואמיתי. הסרט בשבילי הוא העידוד עליו כתבתי בשיר והתקווה שילדי ילמדו שמאחורי התמונה שתלויה על הקיר, היה פעם ילד, שחלם להיות גיבור והפך לחייל שידע "הצנע לכת", חבר שאהבו אותו חבריו וחברותיו, ובן יקר ואהוב למשפחתו והוריו. תודה גדולה לכם על שהייתם איתי. 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה