מסע זיכרון אישי בארבעה שלבים ליצירת סרט תיעודי משפחתי. תהליך תרפויטי מלווה בצוות הנחייה, קבוצת תמיכה, ליווי אישי, תוך גיבוש התוצר הסופי - סרט הנצחה.
‏הצגת רשומות עם תוויות המרכז לתקשורת קהילתית. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות המרכז לתקשורת קהילתית. הצג את כל הרשומות

סרט - המשתתפים על הפרוייקט - מחזור רביעי 2014

בני המשפחה של
אלברט חורש ז"ל, יצחק איזי מיקא ז"ל, שלמה קרן ז"ל, דוד ארז ז"ל, נעם רון ז"ל,  מדברים על המסע שעשו במהלך העבודה על הסרט.

סרט-על הפרוייקט מחזור א' 2011

לשכול אין מילים

נעמי בן-אסא
השכול הוא אובדן המביא לתחושות כאב שאינם ניתנות לתאור במילים.
חווית ה״אין״, עצבות, בדידות, כאב נפשי וגעגועים עזים מפלחים את האדם וגורמים לתחושה שהחיים איבדו משמעות. כל מנגנוני הנפש עוברים טלטלה, הצפה של תחושות עוצמתיות,כעס אשמה ויאוש מלווים את הקיום ההוויתי של המשפחה. עוברים חודשים ארוכים ולעיתים שנים של עליות ומורדות בדרך לחזור לתפקוד מקצועי ואישי, ולעיתים גם לשמחת החיים.
יורם קניוק בספרו תש״ח אומר שאינו סומך על זכרונו, הזיכרון לדבריו ערמומי ואין בו אמת אחת.
בעיבוד השכול כל אדם מפתח אורח חיים שבו הוא מנסה לשלוט ברמת הגילוי או ההסתרה של הכאב. כאשר האדם משחזר דברים, יוצר, בונה סיפור, החומרים הקשים קצת מתרככים. הנארטיב של היום שונה מהנארטיב של ימי האסון.
הפקת סרט אישי מהווה תיעוד של חיים שקפאו. הכאב על חיים שנגדעו בעיבם צורב את הלב כפי שהסופר דויד שגרוסמן היטיב לתאר בשירו ״קצר פה כל כך האביב״......

קצר וחטוף ושובר את הלב/ לחשוב שהוא תכף ידעך/ מבטו רק נפקח/ אך התחיל ללבלב/ רק ניתן לי ותכף נלקח. ואת ואני היודעים/ ונורא הדבר שרק הוא לא-/ עד כמה קצרים החיים,/ החיים שניתנו לו/ נדיב ונסער ומכאיב/ קצר פה כל כך/ האביב


בקבוצה, חלק מהמשתתפות היו ילדות ברגע האסון, ובשעת יצירת הסרט הן כבר עברו מזמן את גילו של אחיהן המת. הורים, לעיתים חיו יותר שנים בלי בנם, מאשר איתו.  דמותו נשארת דוממת על הקיר, אולם בתודעתם התמונות חיות וזורמות.
העבודה היצירתית על הסרט יוצרת שינוי בהרגלי ההסתרה של הכאב.
בכוחותיהם של היוצרים, המת קם לתחייה.נוצרת חוויה ממשית של שליטה.  הם חוו מציאות שבה היו קורבנות של הנסיבות.
האופן שבו חברי הקבוצה משתפים בתהליך עבודתם על הסרט, כלומר, מהלך הראיונות המורכבים, המעבר מדיבור לעשיה, מהסתכלות מרפרפת ועימות עם חומרים אמתיים. מתאפשר תרגול אקטיבי של חוויות שבהם חשו פעם פסיביים.
אדם היוצר נפגש עם דמיונו ועם מחשבותיו הפנימיות ומגשים אותם בעולם החיצוני. היצירה מעצימה אותנו, ומחברת אותנו לחלק הבריא שבתוכינו, לכוחותינו,
לחלק הבורא.
לפי וויניקוט, ״העצמי האמיתי״ מכיל את החלקים האוטונומים, שומר על זכותנו לחופש, לכוח, ליצירה, לשחרור מדעות קדומות מול לחצי המציאות להסתגלות.  זאת בשונה ״מהעצמי השקרי״ שוויניקוט מיחס לחלק הדרשני והכאוב שבתוכינו, שם קשה לאדם לדעת מה קורה לו ומה הוא רוצה.
כאשר אדם עסוק ביצירה, הוא מעצים את ״העצמי האמיתי״, מתוך המקום היצירתי מגיעים כוחות הריפוי, התובנה, השמחה והביטוי העצמי.
עיקר הכוח של הקבוצה הוא שותפות הגורל. הרגשה שאני לא לבד. לא רק לי זה קרה. לאחווה שנוצרת בקבוצה יש כוח מרפא. האדם מרגיש שהוא מתקבל ללא קשר לעברו, גילו ומעמדו, זה מעודד אותו לקחת סיכונים ,להיפתח ולהחשף בלא חשש לביקורת.
הקבוצה יחד עם המנחה, היא מיקרוקוסמוס חברתי. מתפתחת בה תרבות וכללי התנהגות משותפים.  המשתתף, שרוצה להרגיש אמפטיה ושייכות, מזדהה עם הנורמות של הקבוצה לכיוון גדילה והתפתחות.
המשתתף עוזר לא רק לעצמו אלא גם לאחרים ובזה יש עוצמה גדולה.
פרויקט התיעוד האישי הפך לחוויה משותפת של יצירה, חשיבה ודיון ,איך כותבים תסריט, איך מעבירים תחושה למדיה קולנועית. לחלק מהאנשים היה קושי לדבר על יקיריהם, לחלק היתה התנגדות משפחתית לעסוק בנושא. אולם כולם גילו זוויות חדשות על העבר.
נעמי בן אסא פסיכולוגית /ליוותה את מנחה הסדנה

פרידה שניידרמן וציפי פילו על אחיהן מאיר רוזנשטרוך

סמל  מאיר רוזנשטרוך בן בלומה ופסח
נפל ה' באייר תשל"ד (27.04.1974)
בן 23 בנופלו

אחי הצעיר מאירקה, או כפי שהחברים כינו אותו מאיורקה נולד ב-ב באב תשי"א 4.8.1951 בעיר תל אביב לבלומה ופסח המאושרים מאיר למד בבית הספר היסודי "עליות" ברמת גן היה ילד חייכן חבר טוב והצליח בלימודיו למרות שהיו לא תמיד דברים יותר חשובים מהשעורים לעשות.
מאיר אהב מאוד מוזיקה ונגינה ואת צעדיו הראשונים בנגינה עשה בקונטרבאס ובתזמורת רמת גן ניגן בגאוה ושמחה. כאשר בגר החליט שבעצם אהבתו הנוספת לנגינה היא החצוצרה כך למד לנגן בכוחות עצמו התקדם  במהירות ובכישרון רב והעניק לחצוצרה חלק נכבד מחייו,  מרצו ואהבתו.
כשסיים את לימודיו ב"עליות" עבר ללמוד בבית הספר המיקצועי "טכניקום" בתל –אביב, והצטיין בלימודי האלקטרוניקה שאותם כל כך אהב.  בתקופת התיכון התחבר מאירקה לספורט, ובייחוד לכדורגל.  בגיל 17 הצטרף לקבוצת מכבי עמידר רמת גן ושיחק בה במשך למעלה משנה.
את תקופת לימודיו אפשר לסכם בדברי חבריו, שמספרים שהיה איש חברה למופת, והקפיד לעזור לכל הסובבים אותו-תכונה שאפיינה אותו לאורך כל הדרך.
בשנת 1969 גויס מאירקה לצה"ל והוצב לשרות בחיל האויר ,לאחר הטירונות השתלב בקורס חובשים, ובקורס חובשים תעופתיים, ונשלח לבסיס חיל האויר במרכז הארץ בתפקיד חובש.
למרות תנאי השרות הטובים בבסיס כאחראי על המרפאה, מיהר  מאירקה להתנדב  כהרגלו כאשר הוצע לו לעבור ליחידה המוטסת,  שהיתה הרבה פחות נוחה, הרבה יותר מסוכנת ותובענית יחידה 669 של ימינו.   בבמסגרת תפקידו כחובש מוטס, סייע בהצלת חיים רבים, ואף הקפיד לשמור קשר ולבקר את הפצועים בהם טיפל.
מאירקה שירת במסגרת תפקידו שנה בקבע וסיים כחייל מצטיין, תקופת הצבא כפי שהגדיר אותה התקופה היפה ביותר בחייו.
אחי הצעיר היה בן הזקונים שפע אופטימיות הרבה לחייך ושאף בכל רגע נתון שכולם יהיו שמחים ומאושרים.
אחד מחלומותיו הרבים היה לקנות רכב, ולמרות הרמת הגבה בדבר הצורך ברכב מצדו של אבינו פסח, הגשים את חלומו ובעת שהשתחרר רכש רכב מכספו שחסך כחיל בצבא הקבע.
אחי הצעיר מאירקה היה גבר יפה תואר בעל בלורית זהובת שיער .בעל קסם רב ונחשב לחביב הבנות אין פלא!!!!!!
אחת התכונות הבולטות של מאירקה היתה רוח ההתנדבות.
תמיד היה קשוב לצרכי חבריו,  לא היסס להתנדב לכל משימה, וכך כאשר נקרא מאירקה לשרת במילואים במלחמת יום כיפור, הוא לא היסס לרגע להחליף את אחד מחבריו שהיה נשוי כדי שיבקר את משפחתו, למרות שהיו לו תכניות ואף כרטיס למשחק כדורגל שמאוד רצה לראות.
החלפה זו התבררה בדיעבד כגורלית.   בה באייר תשל"ד 27.4.1974 ימים ספורים לפני הפסקת האש של מלחמת יום הכיפורים, יצא מאיר למשימת חילוץ והצלה באזור החרמון, שבו שהו צנחנים נפגעי הפגזה סורית שחיכו בשיא החרמון לעזרה, האזור הוגדר כמסוכן מאוד,  עם תנאים קשים לנחיתה.
המסוק בו שהה מאירקה, ועימו עוד שישה חיילים כולל רופא וטייס התנגש בצלע הר, ועקב כך התהפך והתרסק על אנשי צוותו,שנספו כולם.
כמה סימלי שהיום בו נהרג אחי היה ה' באייר , בדיוק יום הקמת המדינה.
מאירקה סימל יותר מכל את המדינה אהב אותה,דבר שהתבטא בערכיו ותכונותיו המיוחדות כמו רוח ההתנדבות, הפטריוטיות, האיכפתיות, לחימה למען המולדת, אשר למענה גם נפל.

סרט זיכרון למאיר רוזנשטרוך


לחצו על הכפתור עם ארבעת החצים כדי לראות את הסרט במסך מלא

ציפי פילו על הפרויקט


ציפי פילו ואחותה פרידה שניידרמן (מימין)  בערב סיום הפרוייקט
 כל יום בבוקר אני מתעוררת ולא מאמינה שאכן יזמתי פרויקט שעזר לי ויעזור להרבה משפחות שכולות.
זה פשוט מדהים, פרצתי את הכספת המרוסקת שהייתה חבויה אצלי בלב, לא יכולתי להתקרב אליה מפאת רגשות עצומים ואמוציות שהסתובבתי אתן 24 שעות ביממה. הכרחתי את עצמי להתקרב למגירת התמונות ש-35 שנה לא יכולתי לגעת בהן ואומנם זה היה עצוב, עצוב עד דמעות.
הנגיעה שלי בכאב הבלתי נסבל היוותה שחרור לפקק מועקות שישב לי על הלב,
ההתעסקות בפרויקט הסרט שחררה אותי מהכאב הלא פתור עם אחי מאיר, עצם ההתעסקות עם תמונות אנשים וזיכרונות הייתה קרש קפיצה אותו הייתי אמורה לעשות לפני שנים, אבל פשוט לא הייתי מסוגלת עכשו אני משוחררת.
אל תבינו אותי לא נכון עדין אני חשה כאב בעוצמות גבוהות אבל כעת אני מסוגלת להסתכל לכאב בעינים, אני מסוגלת להתחיל לעבד את אובדנו של אחי מאיר, דבר שעד עתה לא יכולתי לעשות.
עד לעשיית הסרט, רק עצם אזכור השם של אחי גרם לי לפרצי בכי בלתי נשלטים ולא יכולתי להתחיל להתמודד עם המציאות שנכפתה עלי.
אני רוצה להמליץ לכולם בהזדמנות זו לנסות באיזשהו אופן לקחת את פרויקט ההנצחה ובאמצעותו להתמודד בסוג זה של שכול.
עצם ההתעסקות בפרויקט מהווה סוג של שחרור והתמודדות ממשית באובדן.

שפרה כפיר על אחיה יאיר פלט

רב טוראי  יאיר פלט בן אסתר ושרגא
נפל י"א בתשרי תשל"ד (07.10.1973)
בן 19 בנופלו

אחי יאיר פלט נולד ב- 11.11.1954 . יאיר תמיד היה אומר שהוא בר מזל בזכות התאריך המיוחד בו נולד .
יאיר היה אחי הבכור, ואני אחותו היחידה. הפרש הגילאים הקרוב בינינו,  שנתיים וחצי,  יצר קירבה גדולה. היינו קרובים בגיל וקרובים בנשמה. יאיר היה ילד יפה , בלונדיני , עיניים כחולות ועור שחום ילד שוקולד. יאיר היה חייכן, ילד חברתי, ומאוד משפחתי.
היינו משפחה מאוד מגובשת. נסענו להמון טיולים בארץ ביחד, שחינו בים ובברכה, צלחנו מספר פעמים את הכינרת.
יאיר עסק בצילום ופיתוח תמונות כתחביב מגיל צעיר . היה לו חדר "חושך" בו היה מפתח את התמונות שצילם. יש לנו בבית אלפי תמונות של טבע ונוף, של חברים ומשפחה, התמונות הדוממות הם הזיכרון המוחשי מחייו הקצרים.
יאיר סיים תיכון התגייס לצבא לחיל השריון. הספיק לסיים את שלב ההכשרה בחיל , (צמ"פ) כתותחן. ביום ראשון מיד לאחר יום הכיפורים היה אמור לרדת לקו המעוזים בתעלה.
יאיר פלט בצבא
ביום כיפור שנת 73 בצהריים, כשפרצה המלחמה היה יאיר עם גדוד 46 חטיבה 401 בבירת מדה והם יצאו ראשונים לסייע למעוזים. הטנק שבו היה יאיר יצא לחלץ טנק שנפגע ליד מוצב ליטוף.
יאיר הודיע כעבור זמן מה בקשר שהמפקד והנהג נהרגו והוא המשיך להילחם יחד עם הטען קשר עד שנגמרה להם התחמושת.
עם שחר הודיע יאיר בקשר שנגמרה להם התחמושת. יאיר הספיק לקבל את ההודעה שלא יבואו לחלץ אותו ובדיווח האחרון שלו הוא תאר את המצרים שעולים על הטנק.
יאיר קיבל צל"ש אלוף פיקוד הדרום על האומץ שגילה בלוחמה.
עבורי יאיר היה אח, חבר קרוב שנסענו ביחד באוטו המינימיינור האדומה שההורים קנו לו. אחי שהלכנו ביחד לסרטים והצגות וזכורה לי ההצגה האחרונה שהיינו בה "אל תקרא לי שחור".  אחי שצחקנו ביחד, רבנו על שטויות, ופינטזנו על העתיד. אחי שכל כך התגאיתי בו, שהתייעצתי אתו כשגדלתי, ששלחתי לו חבילות עם דברים טובים לצבא, וחיכיתי לו בכל חופשה שיגיע הביתה.
אחי שכל כך אהבתי, שהיה שם בשבילי כל רגע מאז שנולדתי. אחי שבכל התמונות מחבק אותי עוד ממש מהילדות.
אחי האחד והיחיד שכל כך חסר לי פשוט כך.

סרט זיכרון ליאיר פלט



לחצו על הכפתור עם ארבעת החיצים כדי לראות את הסרט במסך מלא.

שפרה כפיר על הפרויקט

שפרה כפיר בערב סיום הפרוייקט
בן 19 , 38 שנה זה השם שנתתי לסרט ההנצחה לאח שלי יאיר פלט. זוהי תמצית האמירה שלי בסרט. חייו הקצרים של אחי שנהרג והוא עוד לא בן 19 והחלל הענק שהשאיר בחיי אותו אני חווה כבר 38 שנה.
צילום הוא מדיה קרובה למשפחה שלנו. אבא שלי הסריט אותנו כבר מתחילת שנות ה- 60 של המאה הקודמת, אחי התעסק בצילום תמונות ופיתוחן. שנים הטרידה אותי המחשבה שלא הנצחתי את זכרו של יאיר. הצורך הפנימי שלי להנציח, הקרבה המשפחתית לצילום, והפניה של יד לבנים גרמו לי להבין שזה מה שאני צריכה לעשות.
בעת עשיית הסרט נפגשתי עם בני המשפחה,חברים ומפקדים של אחי מהצבא . נדהמתי לגלות מה המשפחה שלי יודעת על אח שלי, ומה הן התחושות של ילדי עם השכול בבית. במפגשים שלי עם החברים הקרובים של אחי במיוחד עם אלו שהשתתפו במלחמת יום הכיפורים, נדהמתי לשמוע ולהרגיש את הקושי שבאובדן חבר קרוב.
הצער והכאב על האובדן, לא מתפוגגים עם הכנת סרט ההנצחה. נהפוך הוא, היו שלבים שהצער מבחינתי והרגשת ההחמצה הלכו וגברו.  הקושי הנפשי שלי בהכנת הסרט היה גדול. הנגיעה האינטנסיבית בחומר ובאחי שאיננו, המחשבה האם השיקוף של אחי כפי שמוצג בסרט אכן נכון הדירו לא מעט שינה מעיני.
יחד עם זאת עם השלמת הסרט אני יודעת שהמשפחה שלי, מכירה היום קצת יותר טוב את אח שלי וזה חשוב לי וחשוב להם. באמצעות הסרט הצלחתי במובן מסויים "להחיות" מחדש את אח שלי .

ניצה ערמון על הפרוייקט

רשת מגוונים ברמת השרון דוגלת בחזון של שיתוף ומעורבות תושבים וארגונים בקהילה.
פרויקט "משפחות עורכות זיכרון" הוא דוגמא ליוזמה של תושבים שקרמה עור וגידים בשיתוף גופים בקהילה. בכך קבוצת תושבים – משפחות שכולות, קבלה מענה לצורך משותף עם סיוע להתארגנות והתמודדות באמצעות של תחקיר ועריכת סרט הנצחה.
כמי שאחראית על תחום חברה וקהילה במגוונים, לקחתי חלק בהקמת הפרויקט בהובלה של יובל ליניק רכז התקשורת הקהילתית במגוונים. יובל שהוא עצמו אח שכול, הרים את הכפפה שהגישה לו ציפי פילו העובדת במגוונים גולן. ציפי, גם היא אחות שכולה, שתפה את הסובבים אותה בתחושת האבל על נפילת אחיה במלחמה והקושי להתמודד עם הזיכרונות המרים של בית הוריה שסבב סביב האבל, ללא כל ליווי מקצועי לעיבוד השכול. וכך נולדה היוזמה ליצור פרויקט להנצחת הנופלים והגשמת הצוואה שהורישו ההורים לאחים השכולים במסגרת של גוף מקומי והטלוויזיה הקהילתית.
לאחר מספר פגישות עם יונה ברגור יו"ר יד לבנים רמת השרון אשתקד ויוסף ברנע היו"ר הנוכחי, התקבלה ברכת הדרך לתמיכת הארגון המקומי ויצאה פנייה לכל המשפחות השכולות.
7 משפחות יצאו לדרך ו3 משפחות נשארו בתהליך עד גמר הפרויקט ב-9/11.
בהתרגשות רבה צפיתי בסרטי ההנצחה שיצרו נציגי המשפחות השכולות ובתובנות שהביאו. למדנו עד כמה התהליך, עם כל הקושי שבו, היה משמעותי בעבורם וסייע לעיבוד הזיכרונות המרים, וקצת לרפוי הכאבים הממושכים.
אנו נברך אם פרויקט זה יתרחב ויאפשר למשפחות שכולות נוספות להשתמש בתמיכה ובמשאבים של הטלוויזיה הקהילתית וארגון יד לבנים ברמת השרון להעצמה והתמודדות עם הקשיים.

ניצה ערמון סמנכ"ל מגוונים רמת השרון