וידאו - המשתתפות מספרות על המסע - מחזור שלישי 2013

תמר כותבת לאחיה מאיר זכריה ז"ל

תמר טלמור כותבת מכתב לאחיה

מאיר זכריה ז"ל  1953-1973 

40 שנה לא כתבתי לך.   היום אני מתיישבת לכתוב לך מכתב. בשנה האחרונה אני לא מפסיקה לדבר עליך ובדרך מסוימת אתך, דרך החברים, דרך עצמי.

40 שנה שתקתי.  ועכשיו אני מרגישה שיש לי המון לומר לך. עשיתי מסע במהלך השנה האחרונה, ואני רוצה לספר לך עליו.

כשאני שומעת מחבריך סיפורים וחוויות, אני יכולה כמעט לחוש אותך, לגעת בך, אתה כל-כך חי.

הערכה והערצה רבה יש להם כלפיך:  על השנינות, החוכמה, החריצות ,הרצינות, ומנגד החיוך שלא מש מהפנים.

אחד מחבריך בתיכון תיאר אותך:  "אנחנו היינו הכורים אתה היית היהלום"  אני מלאת גאווה לשמוע אותם.

כחוט השני עולה דמותך המיוחדת, הדומיננטית מהסיפורים ומהתיאורים בכל המפגשים שהיו לי.

היו לי מפגשים עם המשפחה,  עם אימא שסיפרה על ילדותך,  עם ציונה,  עם עדי, עם יפת,  עם חבי, עם שי,  עם לאה,  עם עדה,  ועם סמדי, כל אחד מהם נוצר בליבו זיכרון.

נפגשתי עם החברים מהשכונה, מהישיבה התיכונית, מהצבא,  חיילים, מפקדים.  המפגשים בחלקם מטלטלים ,כואבים ובחלקם אופטימיים ומשעשעים.

באמצעות המפגשים  ניסיתי להחיות את דמותך.  לשים זרקור. כיוונתי לעשות טוב מקווה שהצלחתי.

 

להנצחה באתר "יזכור" לחצו כאן

קטע מהסרט על מאיר זכריה ז"ל

תמר טלמור על המסע האישי

תמר טלמור – אחותו של מאיר זכריה ז"ל  

על המסע שעשתה במסגרת הפרוייקט

 

את הבקשה להצטרף לפרויקט משפחות עורכות זיכרון קיבלה אחותי ציונה תושבת  רמת- השרון. משהתברר לה כי נבצר ממנה להגיע למפגשים בגלל התחייבויות קודמות פנתה אלי בבקשה שאצטרף לפרויקט.   כמובן שהסכמתי מיד .

תמר בפגישה עם אחיותיה

תמיד הייתה בי תחושה לא נוחה שלא עשינו די להנצחתו של אחי מאיר, לספר על דמותו ואישיותו המיוחדת.

הסכמתי אף שלא ידעתי כיצד אתמודד עם התהליך. הרי במשך 40 שנה נמנעתי מלדבר על אחי.   הייתי מתאבנת כשהיו מזכירים אותו,רעד היה עובר בגופי למשמע שמו.  גם הקרובים אלי ביותר נמנעו מלגעת בנושא הכאוב הזה מולי.

כשמנחי התכנית אמרו כי אני הולכת לעשות מסע,  והמסע הוא שלי לא יכולתי לקבל זאת, אני הרי רק נציגת המשפחה.

תמר בפגישה עם אחיה

עם התקדמות העבודה על הסרט,  בליווי מנחי הפרויקט המסורים, התחקירים, המפגשים וימי הצילום, הבנתי שאני עצמי עוברת תהליך של עיבוד האבל. ואם אחרי ימי הצילום הראשונים הייתי חוזרת הביתה סחוטה ומותשת הרי לאט לאט ככל שדיברתי על מאיר יותר ועלו הרגשות החוצה, האבן שהייתה בתוכי החלה מתפוררת לאיטה.

קטע מהסרט על דוד קור ז"ל