סרט - המשתתפים על הפרוייקט - מחזור רביעי 2014

בני המשפחה של
אלברט חורש ז"ל, יצחק איזי מיקא ז"ל, שלמה קרן ז"ל, דוד ארז ז"ל, נעם רון ז"ל,  מדברים על המסע שעשו במהלך העבודה על הסרט.

נעם רון ז"ל

נעם רון (ז"ל)

כשנעם היה בכתה ב', נהרג בעלה של הגננת שלו. הוא כתב לה באותיות ילדותיות - שהוא כל כך עצוב שהוא אפילו לא צחק כל היום.    שבע שנים לפני מותו השאיר נעם בתאו בטייסת מכתבי פרידה, למקרה שייהרג, לאשתו האהובה, לבנותיו המקסימות ולנו.  לנו כתב, בין השאר, שהוא מרחם עלינו כיוון שאנחנו מאבדים עם מותו, את בננו השני, ומקווה שנעשה הכול כדי להכניס לחיים שלנו את החיוך והאושר.

נעם, כילד רך לא צחק כל היום באותה סיטואציה עצובה, ואותנו ביקש להשתדל לשמוח לאחר שימות. לנעם  היו חיים עם אנרגיות אין סופיות. נעם בעל תפישה מהירה וקליטה מושלמת, בעל זיכרון מופלא, תבונה רבה ובעל יכולת הסברה  מרתקת. הוא היה אדם חם, חבר אמיתי, יועץ טוב  ונכון תמיד לתת כתף לכל אדם.

אהבת העם והארץ ואהבת הטבע, היו בראש מעייניו. נעם הכיר את הארץ לא רק ממעוף המסוק, אלא גם דרך הרגלים.    המשפחתיות שלו הייתה אצלו מעל הכול.  נעם האכפתי. כל דבר שחשב שאפשר לשנות, הטיל את כל כובד משקלו ותובנותיו כדי לנסות לתקן. חיפש המצאות לתועלת הכלל ואכן הצליח לשנות הרבה.   אנחנו אוספים, לפי בקשת נעם, טיפות אושר מהמשפחה.

בנוסף  לכך, תוך הכנת  הסרט על נעם, על דמותו האמיצה, הססגונית, על  החיוניות והשמחה שקרנו ממנו, אנחנו מרגישים שבצד הצער על אבדנו, אנחנו מתרפקים גם בחיוך על התקופה שחי אתנו, וכך בעוד דרך  מכניסים קצת אושר לחיינו.

אל דף ההנצחה באתר "יזכור" לחצו כאן

קטע מסרט הנצחה על נעם רון

ציפי וצבי רון על הפרוייקט

ציפי וצבי רון, הוריו של נעם, על הפרויקט:

לאחר מותו של נעם בכורינו, שמענו על הפרויקט של 'משפחות עורכות זיכרון' ונראה לנו נכון מאד להצטרף אליו. אצלנו בבית, בנינו, נעם ואיל, הנהיגו מנהג מדהים: כשנשבר לי כלי זכוכית, הם בזריזות נחלצו לאסוף את השברים ואחרי דקות ספורות לא ניכר שהיו שברים.

עכשיו כשאיל וגם נעם נהרגו ואינם, איך אוספים את השברים?

הכאב שלנו על אובדן נעם הוא כל כך טרי ולא ידענו איך נתפקד.  אבל, כיוון שאנחנו מתמודדים עם אובדן נורא כבר 17 שנה, מאז נפילתו של איל, בנינו השני, ידענו שהנצחה ועשיה עוזרות לנו ולמשפחה.  טוב לנו בהדרכה וביעוץ שאנחנו מקבלים בפרויקט. העובדה שיובל אח שכול, עוזרת להבנה הדדית ביננו ולרגישות שלו כלפינו.

לפי ההדרכה שקיבלנו, ראיינו בני משפחה וחברים וגילינו במסע שלנו גם סיפורים, היבטים וזוויות ראייה שלא הכרנו בקשר לנועם.   הראיונות מלווים בהתרגשות וטלטלה וגם בהשתאות על איזה בן ואדם היה לנו וכפי שחבר ציין "היה כמעין מתגבר שכל כך הרבה אנשים שתו ממימיו". ואיזו תודעת שליחות פיעמה בו.  בעזרת הפרויקט כולנו משתדלים לאסוף את השברים, להתמלא באנרגיות וליצור פאזל מרתק של חייו של נעם.

קטע מתוך סרט על דוד ארז

שלמה קרן ז"ל

שלמה קרן ז"ל

שלמה קרן ז"ל

בחודשים האחרונים מאז שהתחלנו להכין את הסרט עליך, אני מתגעגעת ועצובה יותר ויותר שאתה לא אתנו. איזה הפסד! בזכות המפגשים עם החברים המדהימים שלך, כנרת ואני לומדות להכיר אותך, לאהוב אותך ואת מי שהיית. אנחנו יודעות ומבינות עכשיו מה בעצם הפסדנו כשגדלנו בלעדיך.

אבא יקר שלנו, היית אדם יפה ומיוחד עם חוש הומור והמון חכמה. היית ילד מתוק ואהוב על ידי ההורים המקסימים שלך ואחותך היקרה, דודה אלישבע שלנו. החברים שגדלו אתך בתל אביב הקטנה, הקשיבו לך ואהבו אותך מאוד. 

אנחנו יודעות שמאוד אהבת את הארץ שלנו ואהבת לטייל בשבילי ישראל ברכיבה על אופניים. ולא נשכח כמובן את אהבתך המיוחדת לים, שאותה קבלת מאימא שלך, סבתא באבא שלנו ז"ל.

אבא יקר ואהוב שלנו, אנחנו, כנרת ואני, גדלנו עם המון סיפורים, תמונות ואהבה שמהולה בהערכה גדולה אלייך. תמיד ידענו שהיית טייס מעולה והגנת על המדינה שלנו. ידענו גם שמאוד העריכו אותך בחיל האוויר. אנחנו יודעות כמה אהבת את אמא ושהיית גאה בשתי בנותיך הקטנות.

אבא, אנחנו לומדות להכיר אותך בזכות המסע המופלא שעברנו תוך כדי עשיית הסרט. אנחנו אוהבות אותך וגאות להיות הבנות שלך.

אל דף ההנצחה באתר "יזכור" לחצו כאן

קטע מסרט על שלמה קרן

איילת וכנרת קרן על הפרויקט

אילת וכנרת קרן, בנותיו של שלמה ז"ל,  על הפרויקט:

למסע שאותו התחילה אמא, הצטרפנו באמצע הדרך. ממש לפני התחלת הצילומים קיבלנו את שרביט המסע והמשכנו איילת ואני. זהו מסע מרגש. מסע מרתק. כל מפגש עם החברים של אבא משלים לנו חלק בפאזל הגדול. כל מפגש מגלה לנו עוד דברים על אבא שלנו, האבא שמעולם לא הכרנו. לאט לאט מתקלפות הקליפות ו"הטייס הנועז מכולם" הופך להיות נער, ילד, שיש לו תכונות אופי, סיפור חיים, עולם ומלואו!

תודה ליובל, ליורם ולכל העושים בדבר שמאפשרים לנו להשתתף במסע מרתק זה.

שיר נושא לסרט על שלמה קרן

יצחק איזי מיקא ז"ל

יצחק שמואל (איזי) מיקא ז"ל

יצחק איזי מיקא ז"ל

בשנה האחרונה עסקתי בפרויקט הנצחה שלך. נפגשתי עם חברים משותפים ודיברנו רבות עליך. ניהלתי שיחות עם ביתנו וקראתי את המכתבים שכתבת. כולם הזכירו לי את מי שהיית ואת הזמן שחלקנו ביחד. חשבתי ודיברתי עליך באינטנסיביות, כפי שלא עשיתי מאז נפילתך, לפני 41 שנה. תמונות מחיי נישואינו עוברות לי במחשבותיי ועולות בחלומותיי. מפגישותיי עם אנשים שהכירו אותך במהלך חייך, הצטיירת כבן אדם יפה בנפשו ובגופו, חבר נאמן, אב למופת לילדיו וחבר אוהב לרעייתו.

נפלת במלחמת יום כיפור, ואתה רק בן 34. בחייך הקצרים הספקת להניח יסודות להמשך דרכך בחיים ואף העמדת לך דור המשך.

נולדת בארץ, גדלת בשנות הצנע בתל אביב. ספגת בתוכך את ערכי הציונות, הישראליות ואהבת הארץ. התגייסת לצה"ל בגאווה גדולה. ראית בשירות הצבאי הגנה על המולדת, את עיקר הווייתך כישראלי גאה.

הכירו בינינו חברים משותפים, אני תלמידה בסמינר ואתה חייל בשריון. ראיתי אותך בפעם הראשונה יושב על ברזלי הבימה ואתה גבר יפה תואר. נישאנו בשנת 1962, זוג צעיר חסר כל, אך עם הרבה מוטיבציה להצליח ולהתגבר על הקשיים. התחלנו את דרכנו בקרית גת, שם נולדו ילדינו, אורן ז"ל בשנת 1965 ועינת בשנת 1968. אהבנו לטייל בארץ עם משפחותינו ובלוויית חברינו הטובים. כל טיול מתועד בתמונות ובסרטים שהקפדת לצלם. עבדת במפעל אלקטרוניקה 'גתרון', בו התקדמת בסולם התפקידים ובשנתך האחרונה התמנית למנהל המפעל.

שרתת במילואים,  לעיתים יחסית קרובות,  והשתתפת במלחמת ששת הימים. בתקופת שירותך במלחמה כמפקד טנק בשריון, הצלחת גם לתעד בצילום ואף בכתב, מצבים שהיית בהם ואת רגשותיך בזמן אמת. תיארת את הכאב בנפילת חברך לקרב לאחר שניסית להציל את חייו ברגש וכנות חזקים כל כך. נחשפתי לכתיבך בפעם הראשונה רק עכשיו וכאילו שורות אלה נכתבו עליך.

לאחר מלחמת ששת הימים עברת קורס קציני שריון. שרתת במילואים במחנה צבאי ליד ירושלים והשתתפת עם טנקים ושריונאים בשחזור כיבוש ירושלים. תיעדת בסדרת שקפים אותם הראית וסיפרת בהרצאה שהתקיימה בבית התרבות של קרית גת בחסות ראש העיר. 4 שנים לאחר מותך, אסף אורן, אז ילד בכיתה ו', את כל רשמיך והציג אותם בפני כיתתו במסגרת לימודי ירושלים. אורן היה כל כך קשור אליך, ולא חלף לו יום ללא געגוע.

במותך השארת ילדים יתומים רכים בשנים. אורן ז"ל שהיה בן 8, לא התאושש מהאובדן והמשיך לחיות בצלך עד שמלאו לו 23. עינת, שתבדל לחיים ארוכים, היתה בת 5 במותך. עינת נישאה ללויד ואיתו היא גרה בנורבגיה. נולדו להם לפני 21 שנים שלושה בנים מקסימים, תום, בן ואריק, הנכדים שלך. כיום הם גברים יפי תואר, סטודנטים באוניברסיטה.

גם אני התחתנתי (ואף התגרשתי). מנישואי נולדה לי ילדה מקסימה ושמה ימית. היום היא בת 34, בגילך... לימית שני ילדים מתוקים, אלון ודולב.

איזי, אתה חסר לי, יהי זכרך ברוך.

אל דף ההנצחה באתר "יזכור"  לחצו כאן

קטע מסרט על יצחק איזי מיקא ז"ל

גליה מיקא טל על הפרוייקט

גליה מיקא טל, אלמנתו של יצחק,   על הפרויקט:

מידי ערב יום ראשון נפגשנו במגוונים גולן, חמש משפחות. יושבים ומדברים וברקע חמישה חללים. חמישה חיילים שהלכו לעולמם והשאירו אותנו, אלמנות, הורים ואחים שכולים. מידי שבוע, בהדרכתו הצמודה של יובל, התעדכנו בהתקדמות הפרויקט האישי של כל אחד מהחברים.

40 שנה עברו מאז שאיזי שלי נפל במלחמת יום כיפור, בקרב בסיני בדרך לתעלה. אירועים וזיכרונות מפרק א' של חיי עלו במהלך השנה הזו.  נפגשתי עם חברים מהעבר, עם חלקם לא התראיתי מעל 30 שנה. צפיתי בסרטונים, בשחור לבן,  של ילדי מימי ינקותם. סרטי 8 מ"מ הומרו לדיסקים. שורות צפופות על ניירות צהובים הוקלדו ונשלחו במייל.

נכנסתי לפרויקט בהפתעה, ללא הכנה מוקדמת. לא ראיתי מראש סרטים שהכינו קודמי בשלושת המחזורים שלפנינו ואף לא ידעתי על קיומו. בפגישה הראשונה, כאשר יובל הסביר את התהליך החלטתי לנסות ואני מודה על כך.

 

קטע מסרט על שמעון דרעי ז"ל

על הפרויקט - מחזור שלישי

על הפרויקט – מחזור שלישי

שירה רוטלוי ויובל ליניק – מנחי הפרויקט

פרויקט “משפחות עורכות זיכרון” מיועד למשפחות שכולות,  ומטרתו המרכזית לאפשר למשפחות אלו להנציח את יקירם בסרט הנצחה.

הפרויקט מעמיד לרשות המשתתפים את הכלים הנדרשים, ואת הליווי הנדרש, על מנת  לקיים מסע תוכן ותהליך המאפשר ניסוח מחודש של האבל, הכאב והאובדן באמצעות סרט הנצחה.

כשהתחלנו את הפרויקט לא מצאנו מודל מוכר שניתן ללמוד ממנו כיצד עושים זאת. כיוון שכך, לקראת ובמהלך הפרויקט הראשון שהתקיים בשנת  2011  גיבשנו את מתווה הפרויקט.  מתווה זה, מלווה אותנו מאז.  

 הוצאנו חוברת המסכמת את פעילות הפרויקט השלישי שהחל בינואר 2013 והסתיים באוקטובר.  במהלך כעשרה חודשים בפגישות שבועיות גובשה הקבוצה וכל משתתף בנה מתווה לסרטו וקיים את המסע האישי שלו.

פרויקט “משפחות עורכות זיכרון” אינו פרויקט טיפולי אלא פרויקט מסע, פרויקט של תהליך יצירתי, המוגדר מתחילתו כפרויקט ארוך טווח המבוסס על שני תהליכים מרכזיים:

תהליך אישי של המשתתף ובאמצעותו גם בני משפחתו וחברים

הכרת השפה והמדיה לצורך הפקה של סרט הנצחה

הפרויקט מיועד למשתתפים בני משפחות שכולות שאיבדו את יקירם לפני שנים.  המכתבים, הצילומים, השעון והדסקית האישית נאגרו "במקום סגור" כמו גם מטאפורית  הזיכרון והכאב על האובדן.

הפרויקט מאפשר למשתתפים, כל אחד בדרכו, לפתוח "את המקום הסגור" ולקיים מסע לאיתור "נושאי הזיכרון".  

הפרויקט הוא לא רק הפקת סרט, וגם לא רק תהליך. הפרויקט הוא הזדמנות למסע רגשי משמעותי, לניסוח מחודש ומחזק.

למסע הזה מתלווים בני המשפחה וחברים, ובמהלכו פוגשים המשתתפים אנשים, זיכרונות, מקומות ואירועים המרכיבים את תמונת הזיכרון בחוויה של המשתתף ובאים לידי ביטוי בסרט ההנצחה.

ההזדמנות שניתנת לנו  כמנחים להיות בני לוויה במסע הזה, לעזור למשתתפי הפרויקט לנסח מחדש, וממקום מחזק, את אובדנם, מעניקה לנו תחושה של עשייה נכונה. תחושה של הישג וחיבור למהות התפקיד שלנו כמרכז קהילתי וכארגון יד לבנים ברמת השרון.

חוברת סיכום הפרויקט וניירות העבודה המתודולוגיים פתוחים בפני גופים וארגונים, אנו מזמינים את המעוניינים:  

לאמץ את הראוי לאימוץ בכדי לסייע לקיומם של פרויקטים דומים במקומות נוספים.

הפרויקט הוא מיזם משותף למרכז לתקשורת קהילתית ברשת מגוונים וסניף יד לבנים ברמת השרון.




מנחי הפרויקט שירה רוטלוי ויובל ליניק בערב סיום המחזור השלישי נובמבר 2013

 

שולמית קור על דוד קור ז"ל

שולמית קור כותבת  על הדוד שלה - דוד קור ז"ל  1949-1973

וגם על העבודה על הסרט

נולדנו וגדלנו בצל האובדן של דוֹדי דוד ז"ל ועם השתיקה האופפת. עם מידע מזערי אודותיו:  תמונתו שעל הקיר, לעיתים גם אותן שבאלבום, המידע הקיים ב"יד לבנים", ימי זיכרון ואנדרטאות ותו לא. גם את שמו ידענו שאל לנו להזכיר.  כשבגרנו העזנו ושאלנו בהיסוס ובעדינות אך לא נענינו.

השתיקה אודותיו ליוותה והציקה, אף הגבירה הרצון והסקרנות, לדעת כל שניתן על חייו, תכונותיו ואישיותו.

החלטתי לנסות להסיר המסך, לשבור את השתיקה, לפתוח צוהר, לספק את סקרנותי ולשמר את זכרו של דוֹדי, לו הוא ראוי.  
 

ממכתביו למדתי שהיה רגיש, אכפתי, שאהב את בני משפחתו והיה קשור אליהם בנימי נפשו. בתום כל מכתב הוא מסר ד"ש לכולם, אחד לאחד גם... לעצם מבנה הבית, שתיאר כל חוויה שעבר בהתלהבות, שכאב על מות חבריו בשרות הסדיר, שעזר לאחרים, שהיה בו רצון רב להצליח בחייו ולגרום בכך נחת ואושר לסובביו. מתמונותיו למדתי שהיה איטר יד ימינו.  

 

את חיפושי התחלתי ממעגלים רחוקים. חבריו מקיבוץ רגבים בו גדל בנערותו וחבריו לנשק ללא שיתוף בני המשפחה.  איתרתי את חבריו. התרגשות אחזה בהם כשהזכרתי את שמו מלווה בקריאות ובתגובות חיוביות: עדין נפש, יפה תואר-שחקן קולנוע, דמות חיובית שלא ניתן לשכוח, בחור מיוחד, אמן בנהיגת טנק, בעל חוש הומור ומעשי קונדס, חייכן, צנוע, שקט, בעל חינוך טוב וקסם אישי, אוהב לעזור ו...העריץ וחיקה את קלינט איסטווד.

ככל שנגעתי שמחתי והתרגשתי אך בה בעת נעצבתי. הבנתי עוד יותר את כאבם של בני המשפחה. הבנתי מה הפסדנו וכמה הפסדנו. ולא בכדי, שבלכתו לקח עמו גם את חייהם שלהם.

אל ההנצחה באתר "יזכור"  לחצו כאן

הפרוייקט

"סרט זיכרון, משמש הן כלי להנצחת הנופל והן מסגרת להבניה מחדש של סיפור היוצר-השכול ובשניהם יש מרכיבים שיקומיים"

 ד"ר בלהה בכרך

היוזמה לפתיחת מסגרת “משפחות עורכות זיכרון” הוא תולדה של זיהוי צורך בקהילה ומתן מענה פרטני לתושב, לקבוצה ולקהילה ברמת השרון. פרויקט “משפחות עורכות זיכרון”, הוא מיזם משותף למרכז לתקשורת קהילתית במגוונים וסניף יד לבנים ברמת השרון, הפרויקט צבר במהלך השנתיים האחרונות ידע וגם ניסיון, במהלך שני הפרויקטים גובש מתווה המכיל את היסודות האמצעים התהליך והתנאים לביצוע  הפרויקט.

אנחנו המנחים באים מתחום הובלת תהליכים בקבוצות ומתחום הקולנוע הדוקומנטרי. על עוצמות המצלמה ככלי בסיוע תהליכי ריפוי וחיזוק בתהליך אישי ורגשי, למדנו ביתר שאת במהלך שני הפרויקטים שקיימנו.

תחום הווידאו תרפיה הינו תחום בשלבים ראשונים של מיסוד אקדמי אבל העיסוק בשכול באמצעות הפקת סרט הנצחה, גם אם לא נוסח אקדמית, ותיק כשנות תקומת המדינה המלווה בשכול מיומה הראשון ואף לפני כן.

פרויקט “משפחות עורכות זיכרון” שהוגדר מתחילתו כפרויקט ארוך טווח מבוסס על שני תהליכים: תהליך רגשי של המספר ובאמצעותו גם של הסביבה הקרובה שלו, ולימוד הכלים הקולנועיים.האסוציאציה המטפורית של קופסא סגורה בה נמצאים המכתבים הצילומים השעון והדסקית האישית וגם הזיכרון והכאב על אובדן טראומטי שאותה צריך לפתוח, מאלצת את ההנחיה הקולנועית בפרויקט “משפחות עורכות זיכרון” להתפרס לגבולות אחרים. הפרויקט הוא לא רק סרט ותהליך יצירתי, הוא תהליך לעומק אישי ורגשי ומסע לאיתור הזיכרון של המספר דרך בני משפחה חברים ותחנות עלומות בחייה של הדמות.

האפשרות שלנו כמנחים להיות במקום האינטימי הקשה, להיות בני לוויה במסע ולעזור למשתתפים להגיע למקום אחר, מעניק לנו תחושה של מעשה נכון. תחושת הישג של לגעת, להתחבר למהות התפקיד שלנו כרשת של מרכזים קהילתיים וסניף יד לבנים ברמת השרון.

חוברת סיכום הפרויקט וניירות העבודה המתודולוגיים פתוחים בפני גופים וארגונים, אנו מזמינים את המעוניינים לאמץ את הראוי בכדי לסייע בייזום פרויקטים בתחום “משפחות עורכות זיכרון” במקומות נוספים.

אורה רום ויובל ליניק - מנחי הפרוייקט

המרכז לתקשורת קהילתית - מגוונים גולן רמת-השרון

כתבה ששודרה בערוץ הראשון בטלוויזיה בשנת 2012

סרט-על הפרוייקט מחזור א' 2011

נורית אלעזרי על בנה צחי

סגן יצחק (צחי) אלעזרי נפל י"ט בסיון תשמ"ב (10.06.1982)
בן 26 בנופלו

צחי ונילי אחותו נולדו למשפחה שבה האב היה קצין בצבא קבע, שירת בחיל רגלים, וראה בצבא באותו זמן ייעוד חשוב והכרחי בהקמת מדינת ישראל ושמירת בטחונה. הוא היה גאה לשרת ב צ.ה.ל. החיים בבית אלעזרי התנהלו לפי מצבים ואילוצים שהוכתבו ע"י התפקידים של האב יעקב במסגרת הצבא.  טיפול וחינוך הילדים היה בעיקר בידי האם נורית, מעקב הלימודים ואסיפות הורים היה חלקה של האם גם כן. היו שינויים במקומות מגורים מדי פעם בערים שונות ובארצות שונות. כל שינוי חייב מגורים חדשים, בית ספר חדש, מורה חדשה,חברים חדשים ושפת דיבור מיוחדת למקום.

לזכותו של צחי ייאמר שההסתגלות  לשינויים הייתה מהירה, אף פעם לא התלונן, למד לחיות ולזרום איתם. היו מקומות שהשאירו עליו עקבות או השפעה וידע יותר מאחרים.

סינגפור, שבה בילה 4 שנים, הייתה ארץ שלא הכיר, לא ידע מאומה על הגרים בה או את שפתה. בגיל 9 שנים בלי לדעת מילה באנגלית התחיל לימודיו בכתה ד' בבית ספר אמריקאי שנמצא מתאים יותר לשנת הלמודים שלנו. שם למד לדבר, לכתוב אנגלית, הכיר ילדים שנעשו חבריו ומצא שפה משותפת איתם. היה לו טוב בסינגפור. אבא היה עסוק אך בכל יום היה בבית.

עד גיל 13 שנים לא הייתה לו הזדהות עם מה שאביו עבד. לאביו לא היה זמן ללמוד איתו או לשוחח איתו. וככל שגדל זה הפריע לו. כשחזרנו ארצה עברנו לגור בטבריה בזמן תקופת ההתשה בגבול הירדני והסורי.  כשאביו קיבל את הפיקוד על חטיבת צמח ואחראי על האזור,  התחיל צחי להבין את מה שעושה אביו,  ואת כובד האחריות שמונחת על כתפיו, ואז התחילה הזדהות, הערכה וקצת גאווה באבא שלו.

כשהיה בגיל 14 חזרנו לרמת השרון, לביתנו, היה זה בשבילו מקום חדש ישן. חברים חדשים, בית ספר תיכון עם אוירה שונה ותוכן חדש. צחי התאהב ברמת השרון . אהב את הבית, את התיכון, את חבריו וחברותיו לכיתה והסביבה.



אף על פי שהיו לו בעיות מבחינת לימודים, שפה והתמצאות בחומר כמו תנ"ך, עברית, דקדוק, הוא לא רצה עזרה והתמודד לבד עם כל הקשיים. בבי"ס התיכון חיבבו את צחי הוא היה חבר מערכת בעיתון-ידיעון הכתה.  כמו כל נער היו לו מאוויים ורצונות שרצה להשיג ולממש,  כמו להיות טייס, ואז בניתוח המצב שינה מסלול.



צחי על הטנק

צחי ביקש  להתגייס לשריון.  אז אביו  שירת בצבא בדרגת תת אלוף, בתפקיד רמ"ט פיקוד מרכז. במאמצים צחי הסתיר מחבריו או מפקדיו את עיסוקו של אביו. הוא אמר אני ברשות עצמי אשפט לפי מעשיי. אעשה את דרכי בצבא בכוחות עצמי.

חבריו בצבא ציינו את נחישותו רצינותו התנהגותו לחברים הזקוקים לתמיכה או עזרה. כשראה שנעשה עוול לא התבייש להתריע או לעבור לדרך חדשה.

כשהיה מדריך למשלחת מדריכי נוער מאוסטרליה תיארו אותו כדמות הצבר הישראלי האולטימטיבי,  בלבושו,  התנהגותו,  בדיבורו, דיעותיו ומעשיו.

הם אהבו אותו והעריכו אותו והתכתבו איתו. גם באוניברסיטת בן גוריון בלט בלמודים ובחיי החברה. צחי כמו שהכרתי אותו היה רוצה לראות את הדורות הבאים בישראל  הולכים בדרכו אוהבים את ארצם, גאים בה, רוצים לחיות בה ועושים הכול למצוא את מקומם בתוכה.

דברי ניצן אביב על הפרוייקט

השכול והאובדן, לצערנו, במדינתנו הקטנה, כמעט ולא פסחו על שום משפחה. גם אם לא מקרבה ראשונה, אין משפחה בישראל שאינה מכירה מישהו ששכל את אחד או אחת מיקיריו במלחמות ישראל או פעולות האיבה. פרויקט "משפחות עורכות זיכרון", נולד כחלק מהפעילות הקהילתית אותה מעודדת ומקדמת מגוונים- מרכזים רב-תחומיים רמת השרון, לשתף ולפעול בקרב הקהילה כחלק מתרומתנו ופעילותנו בקהילה בה אנו חיים. שאיפתנו ומטרתנו, לעודד יוזמות אישיות של כלל התושבים. כחלק מזה נולד הפרויקט המרגש, שהחל מיוזמה של מספר תושבים, אחים ואחיות שכולים, ובמהרה הפך לפרויקט בעל עוצמה, חוזק ומשמעות, המשפיעים על העיר כולה.

ברצוני להודות ליוזמי הפרויקט, שלא רק עמלו וטרחו לקדם אותו בקרב הקהילה, אלא השתתפו בו בעצמם, יצרו והנציחו את סיפורם האישי הכואב והנצור בדרך כה מכבדת ומעוררת השראה.

תודה ליובל ליניק, רכז הטלוויזיה הקהילתית, שהשקיע שעות כה רבות בליווי משתתפי הפרויקט ובגיוס מתנדבים, אנשי מקצוע בכירים בתחום הצילום והעריכה, שהתנדבו ללוות את הפרויקט כולו.

תודה לציפי פילו, שיזמה את הפרויקט, הנציחה את סיפורה האישי ועודדה עוד רבים אחרים לקחת חלק בפרויקט ייחודי זה.

תודה גדולה לסניף יד לבנים ברמת השרון, לוועד הסניף והעומד בראשו, יוסי ברנע, שעזרו ותמכו בהרמת הפרויקט והנצחתו בערב הוקרה מרגש במיוחד.

תודה לאורלי פאר קפלן, מנהלת מגוונים גולן, שליוותה ותמכה בפרויקט לאורך כל הדרך.

תודה לעיריית רמת השרון, שנתנה את תמיכתה הרבה בפיתוח וקידום הפרויקט.

ואחרונים והחשובים ביותר- תודה לכל משתתפי הפרויקט, שאזרו את האומץ לצאת למסע רצוף זיכרונות וכאב.

אני מאמין, כי זו רק התחלתה של מסורת, שתאפשר לעוד הורים, בנים, רעיות ומקורבים לשכול, לקחת חלק בפרויקט חשוב זה, להנציח את יקיריהם ולשתף אותנו בכאב הטמון לעולם ועד בליבם.

ניצן אביב הוא מנכ"ל מגוונים  מרכזים רב תחומיים רמת השרון