המשתתפים מדברים על הפרויקט - מחזור רביעי 2014

בני המשפחה של ניצן שחר ז"ל, גיא ויינשטוק ז"ל, שמעון דרעי ז"ל

מדברים על המסע שעשו במהלך חודשי העבודה על הסרט.

 

ניצן שחר ז"ל

ניצן שחר (ז"ל)

ניצן שחר ז"ל

איך מבטאים געגועים? איך מציירים ים של געגועים לבן שכל כך אהבת? למעלה מ-25 שנים של געגועים שאינם פוסקים וזיכרונות מאותן שנים יפות, שהפאזל היה שלם. רצף של זיכרונות, שנות חייך שלפתע נקטעו ונותרנו רק עם הזיכרונות והגעגועים העזים.

הזיכרונות והתמונות גורמים לנו לחייך ואפילו לשמוח, איך אפשר שלא, למראה ילד יפיפה ושמנמן, תמיד שמח ומחייך, ואחר כך נער שלא מפסיק להתרוצץ ולארגן, והנה הגבר שלא נרתע מלקחת על עצמו אתגרים ומשימות ותמיד ברוח טובה וחיוך ביישני.

לבטח תשמח לשמוע איך במהלך השנים האחרונות, הפאזל המשפחתי שלנו עוטה נכדות יפיפיות ונכדים מקסימים וגם הם כבר מכירים את הדוד ניצן. למרות הצביטה בלב אפשר לומר שאנחנו מאושרים בדרכנו, מוזר לומר מאושרים כאשר הלב נצבט מגעגועים וחלקך בפאזל המשפחתי לעולם יהיה חסר.

אנחנו משתדלים להמשיך ואפילו מצליחים ללכד את המשפחה, לחגוג את כל ימי ההולדת, לטייל בארץ ובעולם ובעזרתה של אמא שאינה שוכחת דבר אנחנו מצליחים לשמוח, לחייך ובעיקר לאהוב.

ממך ניצן אנחנו שואבים את ההשראה והכוח לשמר את שמחת החיים ואת הקשר החם עם ידידים שמתייצבים בכל שנה לזכור ולעודד.

למעלה מ 25 שנה והזמן כאילו עומד מלכת, זוכרים כל דקה, כל שעה, איך בפתאומיות אכזרית הפכנו למשפחה שכולה. עד היום כאשר אנו עומדים  כאן מדי שבוע אנו פתאום שואלים את עצמנו מה אנו עושים כאן? מסדרים את הפרחים בצנצנת, משקים את העציצים, עומדים לידך ומפליגים במחשבות וזיכרונות .

ניצן, הפינה בחדר, תמונתך המחייכת, הזיכרונות הרבים ושמך השגור בפי הנכדים ימשיכו ללוות אותנו כל השנים.

אל ההנצחה לניצן שחר לחצו כאן

 

קטעים מן הסרט על ניצן שחר ז"ל

 

 

זוכרים ואוהבים,

 נחמה ואריה שחר, הוריו של ניצן. על הפרויקט:

השנה התחלנו את המסע שלנו, במסגרת הפרויקט לצילום סרט הנצחה על בנינו ניצן. קשה לתאר במילים את עוצמת הרגשות אותן אנו חווים. במשפחה החיים מתנהלים כרגיל, נפגשים הרבה עם הילדים והנכדים, אך בתקופה האחרונה ניצן נמצא אתנו בכל מקום, במחשבות, ברגשות, בתמונות, במכתבים, בשקופיות ובשיחות השונות.

אנו שותפים בכל הפגישות עם החברים של ניצן בצילומים לסרט ומרגישים היטב את התרגשותם ונכונותם לספר על ניצן.

כבר למעלה מ-25 שנים שניצן כל כך חסר והגעגועים הם אין סופיים. למרות הכל למדנו כמשפחה לחיות חיים מלאים, עם הרבה תוכן ושמחה ועם ניצן בתוכם. והיום עם עשיית הסרט, חשוב לנו שהנכדים והדורות הבאים שלא הכירו את ניצן, ישמעו את הסיפורים שלנו ושל חבריו.

לנו כהורים, למרות הקושי להתמודד עם הזיכרונות והמראות במסגרת הפרויקט, יישאר הסרט כמזכרת מדהימה לזכרו של ניצן.

יובל ושירה הנחו והובילו את הפרויקט ברגישות, בהקשבה, בסבלנות ובמאור פנים ואנו ההורים מודים להם מעומק הלב. למסע שלנו במסגרת הפרויקט שותפות עוד משפחות מדהימות, דבר שאפשר לנו להיפתח ולהתרגש יחד מהבנים היקרים לכולנו.







שיר נושא לסרט על ניצן שחר

גיא וינשטוק ז"ל

גיא וינשטוק (ז"ל)

גיא וינשטוק ז"ל

על מצבתו של גיא, השני מבין שלושת בנינו, כתוב כי נולד בדרום-אפריקה ב-1967 ועלה לישראל ב-2007. גיא נולד לאם ישראלית ואב מרודזיה (זימבבווה), וספג את תרבותם של סביו, לוחמי השפה העברית מחד, ואת תרבותה של הקולוניה הבריטית – מאידך.

עם חוש הומור חריג, וקשר עמוק עם שני אחיו (בועז ורון), היה הרוח החיה ומרכז הצחוק והשמחה ששרו במשפחתנו כל השנים. שילוב של הומור ואהבת החיים הטובים, ביחד עם נאמנות, מסירות ומחויבות טוטאלית בביצוע עבודתו והשגת מטרותיו. תכונות אלה חזרו והועלו על ידי כל חבריו ומוקיריו בפגישות והראיונות אשר ערכנו איתם.

בחייו הקצרים הספיק לעשות, לחוות, ללמוד, לראות להתנסות וגם ליהנות מהרבה דברים, תחומים, וחוויות. הוא גם ידע להעריך כל דבר.

יותר מכל אהב והעריך את בתו גוני ממנה נאלץ להיפרד, והיא רק בת חמש.     לכאב באובדן בן אהוב, נוספו געגועים עזים למי ולמה שהיה, ואיננו.

 

אל ההנצחה לגיא וינשטוק ז"ל לחצו כאן

קטע מן הסרט על גיא וינשטוק ז"ל

 

 

 

רחלה ומיקי וינשטוק, הוריו של גיא,  על הפרויקט:

בתחילת שנת 2014, כשהוזמנו להשתתף ב"משפחות עורכות זיכרון", לא ידענו למה אנחנו  נכנסים. הסכמנו, כי כל התעסקות הקשורה בגיא מעניינת אותנו ורצינו לדעת במה מדובר.

היום, כשאנו בסוף ה"מסע", עברנו כברת-דרך ארוכה בתהליך להכרות עם גיא בננו, האיש הבוגר. חשבנו שהכרנו את גיא ואהבנו והערכנו אותו כבן אוהב, מסור, עליז, בן משפחה למופת. הכרנו אותו גם כאח אוהב לשני אחיו, וכאב מסור ומעריץ של בתו גוני.

אך את גיא החייל והקצין, גיא ההרפתקן במסעות מעבר לים, גיא הסטודנט שסיים שני תארים, גיא איש השב"כ, גיא החבר האהוב על כל מיודעיו- את גיא האיש הכרנו רק במעורפל עד שפגשנו אותו במהלך ה"מסע", כאשר פגשנו ודיברנו עם חבריו, שותפיו לצבא, לעבודה, ללימודים.

מבלי שציפינו קיבלנו "בונוס" במהלך המסע המשותף לנו ולעוד משפחות, כאשר נוצר חיבור  ונבטה בינינו ידידות אמת.    התגברנו על החלק הקשה של המסע ואנו יוצאים ממנו מחוזקים, וקרובים לגיא שלנו יותר מאי-פעם.



 

שיר נושא לסרט על גיא וינשטוק

שמעון דרעי ז"ל

שמעון דרעי (ז"ל)

שמעון דרעי ז"ל

שמעון נולד בחיפה ב- 15.4.40 להוריו דוד ומרים ז"ל, בן זקונים ולו עוד שמונה אחים ואחיות.האב יליד צפת, דור שביעי בארץ למשפחת אדרעי, האם עלתה מסוריה. המשפחה הייתה חמה ומלוכדת אבל קשת יום. למרות התנאים הלא קלים ההורים עודדו את כל ילדיהם ללמוד ולהתקדם. שמעון היה תלמיד טוב, זכה למלגה, דבר שהקל מאוד. כדי לסיים את התיכון, שמעון היה צריך לעבוד ולעזור במימון לימודיו. הוא היה חניך בתנועת מחנות העולים, שבתקופת גיל ההתבגרות הייתה לו כבית שני. שמעון אהב את הארץ ואהב מאוד לטייל בה.

מדי פעם היה לוקח תרמיל ומים היה יוצא לתור את הארץ. היה שובב, הרפתקן, נועז ועקשן ותמיד מוקף חברים. בצבא התנדב לצנחנים. לאחר הצבא עבד שנה "בתעשן" כמסגר, אבל המשיך לחפש את דרכו עד שהגיע לשרות הביטחון. היינו חברים כשנתיים וחצי, הוא היה מסור, אכפתי, חם ואוהב. אביו נפטר שנה לפני שנישאנו.  נישאנו באוגוסט 1966 וב-5.9.67 שמעון נהרג מירי כוחותינו, במבצע למעצר מחבלים בג'נין, כשהיה בן 27. אני נותרתי בהריון ובפברואר 1968 נולד בננו הנושא את שמו.

אל ההנצחה לשמעון דרעי ז"ל  לחצו כאן

 

רחל דרעי- לישנסקי אלמנתו של שמעון - על הפרויקט:

הזיכרונות החיו הרבה רגשות ותחושות ומעבר לכאב הגדול על האובדן, אני חשה גם החמצה. אלמנות, זה פצע שעם השנים מגליד, אבל נשאר כואב, רגיש ולעיתים מדמם.    מכיוון שהתאלמנתי בהיותי בהריון, אמרו לי: "תשתדלי לא לבכות, כי זה לא טוב לתינוק".     וכנ"ל בזמן ההנקה. לכן בכיתי בעיקר בלילות.

כדי להשתקם ולהתקדם בחיי, נעלתי את חיי הקודמים במגירה ולא העזתי לגעת בה.

כשפנו אלי בעניין הסרט, מיד ידעתי שזה הזמן.   היה לי ברור שאני זקוקה ליוסי שיהיה אתי ולידי, כי חששתי שלא יהיו לי כוחות לעבור הכל לבד, ולבד כבר הייתי.  הזמנתי את מרגלית, אחותו של שמעון, להצטרף כדי להוסיף עוד מימד משפחתי למסע.

אני עושה את הסרט, כדי להנציח את שמעון ז"ל וכדי לספר לשישי ולילדיו, מי היה אבא שלו.   וכדי שילדי האחרים ילמדו על עברי הרחוק.

אני מקווה שהמסע יביא מזור לנפשי ויקל במקצת על הצער הכרוני שמלווה אותי.

קטע מסרט על שמעון דרעי ז"ל

בני משפחה של שמעון על הפרוייקט

יוסי לישנסקי,  בעלה של רחל:

כשיצאנו למסע, הודעתי שאני רק הנהג. לא מעורב ולא מתערב. אלא שבמציאות הדבר לא מדויק, אני שותף לטוב ולרע, אנחנו מתמודדים ביחד עם בעיות שהחיים זימנו לנו.

כל אחד בדרכו, אני בד"כ בתמיכה כשהפעילות היא של רחל. לא יכולתי להתעלם מעברה של רחל, כאישה צעירה בהריון ובחטף אלמנה, ובכלל אני לא יכול לתאר לעצמי מצב שהעבר יכול להיעלם ואני יכול להתחיל חיים משותפים כשהגיליון חלק. רחל היא חלק ממני וגם עברה חשוב לי. באמצעות הסרט הכרתי איש צעיר אנרגטי, בננו שישי בהרבה פעמים נראה כמוהו וחשוב שיידע הוא גם על מטענו הגנטי. הכרתי עוד נדבך של רחל וזה חיזק לי דברים שידעתי עליה. גם אם קשה לפעמים נדע להתמודד יחד כי ההתמודדות והרצון להתמודד הוא הדבר החשוב.

שישי, בנו של שמעון:

במסע הזה הרבה רגעים של מחשבה, של עצב, רגעים של קבלה וגם רגעים של מעט שמחה ותודה. המסע הזה גרם לי להעריך את קדושת הזמן וארעיות החיים. זרק אותי לחשוב האם אני חי נכון, נכון למשפחתי ונכון לצוואת אבי, נכון כלפי עצמי.

בהתחלה לא הבנתי את גודל המסע, את עוצמתו. הלכתי אחרי אמי, התבוננתי בה בחמלה ולאט לאט ככל שהרחקנו לכת הרגשתי שאנו הולכים יחד יד ביד. מסע שלה ומשלב מסוים שלנו. פעמים רבות הרגשתי שמדברים באבי שמעון ז"ל, מדברים עלי. כל כך הרבה דברים מסיפור חייו, מהאיש שהיה שנמצאים בחיי שלי.

תודה גדולה לכל מי שעזר, השתתף ושיתף אותנו. כל חתיכת מידע, סיפור קטן ותמונה דהויה הצטרפו יחד ויצרו עבורנו מסע בזמן שמעביר היטב את רוח הימים ההם וחיוכו של האיש ההוא, אבי שמעון ז"ל.

תודה גדולה לצלמים שלא ויתרו, התעקשו, שאלו ולפעמים קצת "חפרו", אבל הכל לטובת העניין בצורה מקצועית ורגישה כאחד.

תודה לאימא שלי שגם הפעם הסתערה על הפרויקט באומץ, ביושר, בפתיחות ובנחישות, לא ויתרה לאף אחד גם כשזה כאב.

תודה גדולה לאבא יוסי שבדרכו הענווה תמך, עודד, כיוון ובעיקר אפשר לנו ללכת בראש מורם לאותה הדרך.

מרגלית, אחותו של שמעון:
לפני מספר חודשים סיפרה לי רוחל'ה, על פרויקט שיוזם אגף ההנצחה של השב"כ ובו יופק סרט הנצחה על אחי שמעון ז"ל. הסרט יורכב מתחנות במסע האישי של הזיכרון, מילדותו ועד נפילתו. בתחילה רגשות של כעס וכאב מילאו אותי. התעקשתי להבין למה צריך לחפור בפצע ובכאב המלווה אותנו מזה 46 שנים.

לאחר התלבטויות רבות, חשיבה והתייעצות עם משפחתי הגעתי למסקנה שלאחייני שישי, בנו של אחי ז"ל, שלא ראה את אביו מעולם, תינתן הזדמנות נדירה לגלות את האדם שהיה אביו, תכונותיו כבעל, אח, חבר ולוחם.

יצאתי למסע זה עם חששות ורגשות מעורבים. כאחי הקטן במשפחה ברוכת ילדים, הקשר בינינו הדוק ואוהב באחוות "אחים קטנים".

כשאחי נפל, הכאב והאבל היה קשה מנשוא ובמשפחתי לא שאלו שאלות וקיבלו את רוע הגזירה משמיים.   בתחילה, רציתי מאוד לסייע ולתרום, להוסיף מידע ולספר את סיפורו של אחי אך הרגשתי שזיכרוני (לאחר יותר מ50 שנה) בוגד בי. לא הצלחתי לחלוק מזיכרונותיי אך הקשבתי בצמא לסיפורים המרתקים על אחי, נודעו לי פרטים חשובים על נסיבות נפילתו ובעיקר הייתי שם, חלק מקבוצה, חוליה בתוך המשפחה- רוחל'ה, יוסי, שישי ואנוכי. התרגשתי לא מעט והרהרתי על מקומי בתוך הקבוצה הזאת. היום אני בטוחה שנוכחותי הייתה חשובה והיוותה חלק נוסף בסיפור הלא שלם הזה.

במהלך המסע לאט לאט נפתח אצלי צוהר של זיכרונות ורגשות כלפי אחי. המשחקים, הריבים והצחוקים של שני ילדים קטנים. כחלק מהתהליך, חזרתי בזמן לבקר בבית ובשכונה בחיפה בה נולדנו וגדלנו. המראות והריחות מילדותי לצד שמעון חזרו ועלו.

גיליתי מחדש את גיסתי רוחל'ה, אישה משכמה ומעלה, ואת בנם שישי.  הכרתי מחדש את החברים ששמעון למד וגדל איתם. גיליתי אח צעיר, אוהב חיים, חברותי ואמיץ, אוהב ודואג למשפחתו הצעירה שרק התחילה את חייהם המשותפים. שמחתי לפגוש לוחמים וחברים שמספרים על שמעון בזיכרון חד, כאילו לא עברו 46 שנים, שזוכרים ואוהבים אותו.

התרגשתי להביט מהצד על שישי שומע ולומד על אביו, על כמה שהיה אדם אהוב ומרשים, שיש להתגאות בו ושיוכל לספר עליו לילדיו ונכדיו.

בהמשך מסע זה נפתחתי, הסתקרנתי ורציתי לשמוע עוד ועוד על אחי בתקופת חייו הקצרה. כיום אני מלאה ברגשות ואיני יודעת כיצד אתנהל בגמר הפרויקט המלווה אותי, אבל את הידע על אחי האהוב, התחושות והזיכרונות, אעביר לילדיי, נכדיי ולכל משפחתי.

אני מודה למחלקת ההנצחה על היוזמה המבורכת, על הסיורים והצילומים אשר ליוו אותנו כל הדרך במסענו לעבר, צעד אחר צעד למען הדורות הבאים.

שיר הנושא לסרט על שמעון דרעי

וידאו - המשתתפות מספרות על המסע - מחזור שלישי 2013

על הפרויקט - מחזור שלישי

על הפרויקט – מחזור שלישי

שירה רוטלוי ויובל ליניק – מנחי הפרויקט

פרויקט “משפחות עורכות זיכרון” מיועד למשפחות שכולות,  ומטרתו המרכזית לאפשר למשפחות אלו להנציח את יקירם בסרט הנצחה.

הפרויקט מעמיד לרשות המשתתפים את הכלים הנדרשים, ואת הליווי הנדרש, על מנת  לקיים מסע תוכן ותהליך המאפשר ניסוח מחודש של האבל, הכאב והאובדן באמצעות סרט הנצחה.

כשהתחלנו את הפרויקט לא מצאנו מודל מוכר שניתן ללמוד ממנו כיצד עושים זאת. כיוון שכך, לקראת ובמהלך הפרויקט הראשון שהתקיים בשנת  2011  גיבשנו את מתווה הפרויקט.  מתווה זה, מלווה אותנו מאז.  

 הוצאנו חוברת המסכמת את פעילות הפרויקט השלישי שהחל בינואר 2013 והסתיים באוקטובר.  במהלך כעשרה חודשים בפגישות שבועיות גובשה הקבוצה וכל משתתף בנה מתווה לסרטו וקיים את המסע האישי שלו.

פרויקט “משפחות עורכות זיכרון” אינו פרויקט טיפולי אלא פרויקט מסע, פרויקט של תהליך יצירתי, המוגדר מתחילתו כפרויקט ארוך טווח המבוסס על שני תהליכים מרכזיים:

תהליך אישי של המשתתף ובאמצעותו גם בני משפחתו וחברים

הכרת השפה והמדיה לצורך הפקה של סרט הנצחה

הפרויקט מיועד למשתתפים בני משפחות שכולות שאיבדו את יקירם לפני שנים.  המכתבים, הצילומים, השעון והדסקית האישית נאגרו "במקום סגור" כמו גם מטאפורית  הזיכרון והכאב על האובדן.

הפרויקט מאפשר למשתתפים, כל אחד בדרכו, לפתוח "את המקום הסגור" ולקיים מסע לאיתור "נושאי הזיכרון".  

הפרויקט הוא לא רק הפקת סרט, וגם לא רק תהליך. הפרויקט הוא הזדמנות למסע רגשי משמעותי, לניסוח מחודש ומחזק.

למסע הזה מתלווים בני המשפחה וחברים, ובמהלכו פוגשים המשתתפים אנשים, זיכרונות, מקומות ואירועים המרכיבים את תמונת הזיכרון בחוויה של המשתתף ובאים לידי ביטוי בסרט ההנצחה.

ההזדמנות שניתנת לנו  כמנחים להיות בני לוויה במסע הזה, לעזור למשתתפי הפרויקט לנסח מחדש, וממקום מחזק, את אובדנם, מעניקה לנו תחושה של עשייה נכונה. תחושה של הישג וחיבור למהות התפקיד שלנו כמרכז קהילתי וכארגון יד לבנים ברמת השרון.

חוברת סיכום הפרויקט וניירות העבודה המתודולוגיים פתוחים בפני גופים וארגונים, אנו מזמינים את המעוניינים:  

לאמץ את הראוי לאימוץ בכדי לסייע לקיומם של פרויקטים דומים במקומות נוספים.

הפרויקט הוא מיזם משותף למרכז לתקשורת קהילתית ברשת מגוונים וסניף יד לבנים ברמת השרון.




מנחי הפרויקט שירה רוטלוי ויובל ליניק בערב סיום המחזור השלישי נובמבר 2013

 

לינה כותבת לאחיה יעקב לילו ז"ל

לינה קידר כותבת מכתב לאחיה

יעקב לילו ז"ל 1947-1967

אחי היקר והאהוב יעקב ("לילו" בפי חבריך...)

תמונתך נמצאת בסלון ביתי, אני מביטה בה בכל הזדמנות ועיניך הטובות, הרחומות מחזירות לי מבט עם חיוך צנוע מרומז בזווית הפה, מתחת לתחילתו של שפם דקיק.

אחי הצעיר, גדלנו יחד עד שהתגייסתי ואח"כ עברתי ללמוד בירושלים. לצערי, דווקא בשנים המשמעותיות בחייך, בשנים בהן בגרת, הפכת מילד לנער ואח"כ לגבר צעיר, חייל יפה-תואר בנוי לתלפיות, לא הייתי לצדך. לא הייתי מספיק קרובה כשהפכת למפקד כיתה צעיר בצנחנים, מפקד האחראי על חיילים הצעירים ממנו אך בשנה.

 שמחתי על ההזדמנות שנקרתה בדרכי להפיק עבורך סרט זיכרון. תוך כדי עשיית הסרט התאוויתי למלא את החלקים החסרים בפאזל הזה של חייך. הפרקים אותם החמצתי. בנוסף ובעיקר, רציתי להנציח אותך למען אלה שיודעים עליך אך לא הכירוך; כדי שבני ובן דודי שנקראים על שמך יכירו מקרוב את האדם שעל שמו הם נקראים ויתגאו בו.

במהלך הכנת הסרט פגשתי את החברים שלך, גברים בוגרים, סבים לנכדים חלקם מקריחים, חלקם מגדלים כרס. כולם זוכרים אותך באהבה ובגעגועים. דבריהם עליך רגשו אותי לא פעם עד דמעות.

בשירו "אחרי מותי" כתב ביאליק:

אחרי מותי ספדו ככה לי
היה היה איש- וראו איננו עוד
קודם זמנו מת האיש הזה
ושירת חייו באמצע נפסקה

כמו בשיר, גם מותך בא קודם זמנו. אך בניגוד לביאליק, שירת חייך לא באמצע נפסקה. בשירת חייך נכתבה לכל היותר שורה אחת. חייך היו כל כך קצרים. לא ניתנה לך הזכות ולא ההזדמנות להתפתח, לצמוח, לעשות ולהשאיר את טביעות אצבעותיך בעולם. בכל זאת, במרחב הזמן והמקום המצומצמים כל כך שהוקצו לך, השארת בלב כל אלה שהכירוך חותם שלא נמחק למרות השנים הרבות שעברו.

שמך קשור במעשים טובים, בהפגנה של חברות, אכפתיות, אופטימיות ושמחת חיים. המעט שהספקת ראוי הוא להיזכר. וכך בין היתר זוכרים אותך חבריך:
מרסל: "אני זוכר את לילו בחור מנומס, עדין נפש, מנסה לעזור ולפייס את כולם, מ"כ חברמן, בחור לעניין שניתן לסמוך עליו במאת האחוזים".
אברמיקו: "כך זכרתי את לילו: ירוק עיניים, חיוך גדול, בחור חזק, אתלטי וטוב לב. ברגעים הקשים שהיו לנו לילו חייך את חיוכו המקסים".
הלל: "לילו היה מקלען מצטיין, חבר אמיתי, אוזן קשבת לכל דבר ועניין".
מושין ז"ל: "אני רואה את לילו גבוה, שחום ומחייך. תמיד מחייך. אף פעם לא מתלונן. תמיד ידע לומר מילה טובה לחבר, ידע להושיט יד לעזרה. כן גם הפעם הושיט יד לעזרה, אך הייתה זו הפעם האחרונה".

חבריך אמרו גם שהיה לך חוש הומור ואני זוכרת איך שיגעת את כל השכונה כשהתחפשת בפורים לצ'רלי צ'פלין. אני זוכרת גם, בהקשר לנימוס, איך הקדמת לברך בשלום את כל מי שנקרה בדרכך.
ואני לא יכולה לשכוח שלא קראת לי בשמי אלא פנית אלי בכינוי "אחותי". כמה אינטימיות, חיבה וקירבה הרגשתי בפנייה זו.

בעזרת חברייך למדתי משהו שיש לו חשיבות קיומית עבורי. באותו לילה מר וקודר לא היית פזיז, נמהר, או חסר אחריות. לא פעלת מתוך דחף של שכחה עצמית. באותו לילה היית אתה בכל רמ"ח אבריך: המ"כ שהוביל את הכיתה והולך בראשה, החייל הלוחם שמחויב למשימה, המ"כ שדואג לפיקודיו, החבר שמושיט יד לעזרה. לאותו מעמד התנקזו כל אותן תכונות ויתרונות שלך, אך למרבה האסון הן שהביאו לסופך הטראגי. חונכת על אמון הדדי בין הלוחמים; שאפשר לסמוך על אחרים כפי שאפשר לסמוך עליך. אך טעית, אחי היקר. לא כולם קורצו מאותו חומר טהור שקורצת אתה.

בשיחות עם חבריך שמעתי על האופי שלך ושגרת התנהגותך בצבא. בעזרתם הבנתי, הפנמתי והטמעתי בנפשי ובמוחי, באופן חד משמעי וברור שבנסיבות ההם, באותו מצב, ובאותו הלילה אתה לא יכולת לנהוג אחרת. חד וחלק! מרגע שקלטתי זאת לא יכולתי יותר לכעוס עליך. כי כן ,אחי היקר, כעסתי. כעסתי שלא שמרת על עצמך, שלא נזהרת, שסיכנת את עצמך, שחשבת קודם כל על ביצוע המשימה ולא על ביטחונך האישי. שהיית כל כך נחוש להיות בסדר, לעשות את מה שחשבת שאתה חייב.

היום אני כבר לא יכולה לכעוס. עם כל הקושי, אני מבינה. אתה מימשת את עצמך. באותה שנייה ארורה התחברו כל תכונותיך, היית תמצית הווייתך.

הכעס מתפוגג. את מקומו תופסת תוגה עמוקה. התהום השחורה שנפערה בנפשי העמיקה והתרחבה. אני הפסדתי את החבר הטוב ביותר והיקר ביותר שהחיים יכלו להציע לי, ילדי הפסידו דוד שאין שני לו. החמצה שאין לה פיצוי ואין לי נחמה.

"החיים אינם החיים אותם אנו חיים. החיים הם האהבה והזיכרונות, לכן יש מתים החיים בעולם!"

אל ההנצחה באתר "יזכור" לחצו כאן.

קטע מהסרט על יעקב לילו ז"ל

 

לינה קידר על המסע האישי

לינה קידר – אחותו של יעקב (ג'קי) לילו -  כותבת על המסע האישי

אני אחותו של יעקב (ג'קי) לילו ז"ל.   למעלה משנה אני משתתפת בפרויקט "משפחות עורכות זיכרון", פרויקט משותף של "יד-לבנים"  ברמת-השרון והטלוויזיה הקהילתית של "מגוונים" רמת- השרון.

שנים התקנאתי במשפחות שיכלו להקים מפעלי הנצחה ראויים ליקיריהם. ידעתי שיד משפחתנו קצרה מלהנציח את אחי בדרך ראויה ומכובדת. הוא עזב אותנו כל כך צעיר. הוא הספיק כל כך מעט.

כשהתוודעתי לראשונה על קיומו של פרויקט הנצחה זה ועל ההזדמנות שאוכל לקחת בו חלק, די שמחתי. לא שהיה חשש שיום אחד יעלם אחי מזיכרונם של אלו שהכירו אותו, אך הורינו כבר לא בחיים והאנשים במשפחה שזכרו אותו הולכים ומתמעטים. לכן חשבתי שיהיה זה מן הראוי, ובעצם אף הכרחי שיישאר ממנו משהו, בנוסף לתמונות, עבור הדורות הבאים ועבור אלה שיודעים עליו, אך לא זכו להכירו.

שני בני משפחה, בני ובן דודי נקראים על שמו,  ומאוד רציתי שתהיה להם הזדמנות לשמוע עליו  וכך להכיר ולהוקיר את מי שעל שמו הם קרואים.

לאחר ההתלהבות הראשונית באו הספקות והחששות. האם אוכל להרים פרויקט כזה מחייב? עברו כל כך הרבה שנים, היכן אמצא את האנשים הנכונים?  וגם כשאמצא, אולי לא יזכרו או לא ירצו לגעת בזיכרונות? האם התוצאה תהיה ראויה לזכרו?

לינה עם ענבר ודמירל

גם על עצמי חשבתי. אומנם הזמן לא מרפא את הכאב, אך בכל זאת, אחרי 46 שנים גלד דק כסה את הפצע. האם נכון לסדוק את הגלד הזה? האם נכון לגרום לפצע לדמם מחדש? בהתייעצות עם ילדי ובני ביתם התברר לי כי לדעתם ההתמסרות המחודשת לטיפול בשכול, לא תטיב עמי. הם סברו שעלי להניח למוות ולמתים ולדאוג לחיי. גישה זו כמובן הוסיפה לבלבול ולהיסוסים.
בסופו של דבר החלטתי להצטרף לפרויקט ולעשות כמיטב יכולתי להצליח במשימה.

כאן פגשתי אנשים במצבי וקבלתי עידוד ותמיכה מצדם ומצד הצוות המלווה. השיחות הגלויות, הדיון בקשיים, חוזקם של אחרים – חיזקו גם אותי.
נתתי את מלוא אמוני באנשי המקצוע שהבטיחו כי יש בסוג זה של טיפול מן אוורור לנשמה שבעקבותיו אולי אוכל להניח את טראומת השכול לצדי, באופן שאמנם היא תמשיך ללוות אותי אך תפסיק לשלוט בי.  משקלה של המועקה יפחת וכתוצאה ההתמודדות עם החיים תהיה קלה יותר.
כמובן שעיקר התקווה שלי היא שהמטרה הראשונית תושג, ואני אחזיר ולו באופן צנוע את חוב ההנצחה שאני חבה לאחי.

אני מתפללת שהתוצאה תהיה ראויה לו.

 

 

תמר כותבת לאחיה מאיר זכריה ז"ל

תמר טלמור כותבת מכתב לאחיה

מאיר זכריה ז"ל  1953-1973 

40 שנה לא כתבתי לך.   היום אני מתיישבת לכתוב לך מכתב. בשנה האחרונה אני לא מפסיקה לדבר עליך ובדרך מסוימת אתך, דרך החברים, דרך עצמי.

40 שנה שתקתי.  ועכשיו אני מרגישה שיש לי המון לומר לך. עשיתי מסע במהלך השנה האחרונה, ואני רוצה לספר לך עליו.

כשאני שומעת מחבריך סיפורים וחוויות, אני יכולה כמעט לחוש אותך, לגעת בך, אתה כל-כך חי.

הערכה והערצה רבה יש להם כלפיך:  על השנינות, החוכמה, החריצות ,הרצינות, ומנגד החיוך שלא מש מהפנים.

אחד מחבריך בתיכון תיאר אותך:  "אנחנו היינו הכורים אתה היית היהלום"  אני מלאת גאווה לשמוע אותם.

כחוט השני עולה דמותך המיוחדת, הדומיננטית מהסיפורים ומהתיאורים בכל המפגשים שהיו לי.

היו לי מפגשים עם המשפחה,  עם אימא שסיפרה על ילדותך,  עם ציונה,  עם עדי, עם יפת,  עם חבי, עם שי,  עם לאה,  עם עדה,  ועם סמדי, כל אחד מהם נוצר בליבו זיכרון.

נפגשתי עם החברים מהשכונה, מהישיבה התיכונית, מהצבא,  חיילים, מפקדים.  המפגשים בחלקם מטלטלים ,כואבים ובחלקם אופטימיים ומשעשעים.

באמצעות המפגשים  ניסיתי להחיות את דמותך.  לשים זרקור. כיוונתי לעשות טוב מקווה שהצלחתי.

 

להנצחה באתר "יזכור" לחצו כאן

קטע מהסרט על מאיר זכריה ז"ל

תמר טלמור על המסע האישי

תמר טלמור – אחותו של מאיר זכריה ז"ל  

על המסע שעשתה במסגרת הפרוייקט

 

את הבקשה להצטרף לפרויקט משפחות עורכות זיכרון קיבלה אחותי ציונה תושבת  רמת- השרון. משהתברר לה כי נבצר ממנה להגיע למפגשים בגלל התחייבויות קודמות פנתה אלי בבקשה שאצטרף לפרויקט.   כמובן שהסכמתי מיד .

תמר בפגישה עם אחיותיה

תמיד הייתה בי תחושה לא נוחה שלא עשינו די להנצחתו של אחי מאיר, לספר על דמותו ואישיותו המיוחדת.

הסכמתי אף שלא ידעתי כיצד אתמודד עם התהליך. הרי במשך 40 שנה נמנעתי מלדבר על אחי.   הייתי מתאבנת כשהיו מזכירים אותו,רעד היה עובר בגופי למשמע שמו.  גם הקרובים אלי ביותר נמנעו מלגעת בנושא הכאוב הזה מולי.

כשמנחי התכנית אמרו כי אני הולכת לעשות מסע,  והמסע הוא שלי לא יכולתי לקבל זאת, אני הרי רק נציגת המשפחה.

תמר בפגישה עם אחיה

עם התקדמות העבודה על הסרט,  בליווי מנחי הפרויקט המסורים, התחקירים, המפגשים וימי הצילום, הבנתי שאני עצמי עוברת תהליך של עיבוד האבל. ואם אחרי ימי הצילום הראשונים הייתי חוזרת הביתה סחוטה ומותשת הרי לאט לאט ככל שדיברתי על מאיר יותר ועלו הרגשות החוצה, האבן שהייתה בתוכי החלה מתפוררת לאיטה.

קטע מהסרט על דוד קור ז"ל

שולמית קור על דוד קור ז"ל

שולמית קור כותבת  על הדוד שלה - דוד קור ז"ל  1949-1973

וגם על העבודה על הסרט

נולדנו וגדלנו בצל האובדן של דוֹדי דוד ז"ל ועם השתיקה האופפת. עם מידע מזערי אודותיו:  תמונתו שעל הקיר, לעיתים גם אותן שבאלבום, המידע הקיים ב"יד לבנים", ימי זיכרון ואנדרטאות ותו לא. גם את שמו ידענו שאל לנו להזכיר.  כשבגרנו העזנו ושאלנו בהיסוס ובעדינות אך לא נענינו.

השתיקה אודותיו ליוותה והציקה, אף הגבירה הרצון והסקרנות, לדעת כל שניתן על חייו, תכונותיו ואישיותו.

החלטתי לנסות להסיר המסך, לשבור את השתיקה, לפתוח צוהר, לספק את סקרנותי ולשמר את זכרו של דוֹדי, לו הוא ראוי.  
 

ממכתביו למדתי שהיה רגיש, אכפתי, שאהב את בני משפחתו והיה קשור אליהם בנימי נפשו. בתום כל מכתב הוא מסר ד"ש לכולם, אחד לאחד גם... לעצם מבנה הבית, שתיאר כל חוויה שעבר בהתלהבות, שכאב על מות חבריו בשרות הסדיר, שעזר לאחרים, שהיה בו רצון רב להצליח בחייו ולגרום בכך נחת ואושר לסובביו. מתמונותיו למדתי שהיה איטר יד ימינו.  

 

את חיפושי התחלתי ממעגלים רחוקים. חבריו מקיבוץ רגבים בו גדל בנערותו וחבריו לנשק ללא שיתוף בני המשפחה.  איתרתי את חבריו. התרגשות אחזה בהם כשהזכרתי את שמו מלווה בקריאות ובתגובות חיוביות: עדין נפש, יפה תואר-שחקן קולנוע, דמות חיובית שלא ניתן לשכוח, בחור מיוחד, אמן בנהיגת טנק, בעל חוש הומור ומעשי קונדס, חייכן, צנוע, שקט, בעל חינוך טוב וקסם אישי, אוהב לעזור ו...העריץ וחיקה את קלינט איסטווד.

ככל שנגעתי שמחתי והתרגשתי אך בה בעת נעצבתי. הבנתי עוד יותר את כאבם של בני המשפחה. הבנתי מה הפסדנו וכמה הפסדנו. ולא בכדי, שבלכתו לקח עמו גם את חייהם שלהם.

אל ההנצחה באתר "יזכור"  לחצו כאן